<h1>תוספות רבינו פרץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהוא גבוה וכו' מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וכו'. הוה ליה למיתני לשון (אחר) [אחד] בסוכה ובמבוי אותו לשון שהוא טוב יותר דזהו לשון פסול כדאמר בסמוך בע"ה, וא"ת אמאי לא פריך כמו כן לקמן גבי הדס [ל"ב ע"ב] (גבי) [היו] (ענפיו) [ענביו] מרובין מעליו (דקא) פסול ואם מיעטו כשר מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי הדס דתני [נמי] תקנתא, וי"ל דצריך למיתני תקנתא גבי הדס משום דסד"א כיון דגדולו בפסול תו ליכא תקנתא, עי"ל דניחא ליה למפרך מסוכה ומבוי דדינם שוה לענין גבוה. סוכה דאורייתא תני פסולה. פי' ואע"פ דמהניא בה תקנתא כגון דמפרש לקמן [ג' ע"ב] אם בא למעטה בכרים וכסתות [דבכרים וכסתות לא הוי מיעוט רק בתבן ועפר כמבואר לקמן] [ו]שייך בה לשון תקנתא, מ"מ כל זמן דלא מתקן לה מיקריא פסול[ה] לפי שהוא דאורייתא כדפ"ה וכיון דשייך בה לשון פסול תנייה, אבל במבוי לא שייך בה לשון פסול הלכך לא היה יכול למיתני לשון פסול לפי[כך] תני תקנתא כדפ"ה, מכאן משמע דניחא ליה (למקשי) [למקשה] טפי למיתני לשון פסול יותר מתקנתא. מבוי דרבנן תני תקנתא. וא"ת תירצת מבוי דמבוי לא שייך פסול אבל אכתי קשה מסוכה אמאי לא תני תקנתא דתקנתא נמי שייך בה כדפי', וי"ל כדמפ' דמעיקרא נמי כשהקשה מ"ש וכו' לא הקשה כלום מסוכה רק ממבוי הקשה לו מ"ש דלא תנא במבוי פסול כמו בסוכה אבל מסוכה לא הויא קשיא ליה כלל אמאי לא תני בה תקנתא משום דלשון פסולה עדיפה ליה למיתני כדפי', אבל קשיא דבלשון שני דקאמר ואי בעית אימא [וכו'] סוכה וכו' משמע בהדיא דמעיקרא הוה פריך מסוכה מדנקט לפרושי דבסוכה לא מצי למיתני תקנתא, וא"כ לשון ראשון נמי הוי הפי' כן דהא אינן חלוקין, [ד]בכל מקום דאיכא ואי בעית אימא אין חילוק בין לשון ראשון ללשון שני רק מן הטעם, לכ"נ לר"י לפרש [ד]לשון ראשון נמי מפרש דבסוכה לא מצי למיתני תקנתא כדאמר משום דסוכה דאורייתא ולשון תקנתא משמע לחומרא מדרבנן הוא, וכמו כן קושיית המקשה דהוה פריך מאי שנא סוכה וכו' לא הקשה כלל ממבוי רק מסוכה קשיא ליה אמאי לא תני בה תקנתא כמו במבוי ועל זה הוא מתרץ לשתי הלשונות דלא מצי למיתני תקנתא בסוכה כדפי', וא"ת והיא גופא תיקשי לך אמאי לא קשיא ליה נמי ממבוי מ"ש דלא תני ביה פסולה כמו בסוכה, וי"ל דהא פשיטא ליה מסברא למקשה דלעולם יש (לשונות) [לשנות] לשון תקנתא ולא לשון פסולה, חדא דיש לתנא להשמיענו התקנה האיך, ועוד דס"ל למקשה דאין לו לתנא לשנות לשון פסול אלא בדבר שאין בו תקנה כך היה סבור, והתלמוד תירץ לו בלשון ראשון סוכה דאורייתא תני דוקא פסול[ה] דאדרבה בדבר שהוא דאורייתא לא שייך לשון תקנתא אעפ"י שיש לו תקנה, דלשון תקנה משמע חומרא דאי הוי תני ימעט חיישינן דילמא יקלו העולם ויטעו לומר ימעט לכתחלה ודיעבד כשר ודקדק בלשונו למיתני פסול דילמא אתי למישרי איסורא דאורייתא, אבל במבוי דרבנן ליכא למיחש להכי, וקשה דבנר חנוכה בפ' במה מדליקין [שבת כ"ב ע"א] דתני נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ליתני ימעט, וי"ל משום דנפישי מיליה (שייך) [דהוה ליה] למיתני ישפילנה ויכבנה ויחזור וידליקנה (א"כ) [א"נ] י"ל משום סוכה תני פסולה.
כי עביד לה דירת קבע וכו'. אעפ"י שיש לפרש קרא דשב בדירה שאינה ראויה אלא לז' למעוטי קבע, מ"מ משמע קרא דאתא לאורויי לן שיעורה מידת גובהה כלומר בסוכה שאפשר לעשות ארעי, וקשה דאמרי' לקמן [כ"ט ע"א] גשמים סימן קללה בחג ואמאי הוי סימן קללה ליסככה מעובה ולקבוע נסרים במסמרות כיון דהוא יכול לעשות דירת קבע, וכי תימא משום גזירת תקרה כדאמרי' לקמן [י"ד ע"א] בסיככה בנסרים גבי פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, [מכל מקום] (ד)אי לא הוי אלא משום גזירת דרבנן לא מיקרי גשמים סימן קללה דקללה משמע דהוי חששא מן התורה, וי"ל דהא דאמר הכא אי עביד לה קבע שפיר דמי לא הוי כ"א מדפנות [ד]איירי הכא, אבל בסכך שהוא עיקר סוכה בעי' ארעי, [ש]ראוי לירד בו גשמים. ולכך צריך לנענע אותם נסרים שקורין לטשא מן המסמרות משום דדירת קבע הוא.
<h2>דף ב:</h2>
כר' זירא לא אמרי. והא דלא אמר משום קושיא דאביי כדאמר על רבא משום דר' זירא משני לה שפיר. כיון דדפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עינא. מ"מ (מקום קורה) [קורת] מבוי כיון דאינה רחבה כ"א טפח לא מינכרא למעלה מכ' אמה אע"ג דדפנות מגיעות (לסכך) [לקורה]. אבל (אם) יש בה יותר מד' אמות אפי' למעלה מכ' כשרה. תימא וכי נכשיר עד ק' אמות אחרי שתהיה רחבה מעט יותר מד' אמות הא אין כאן צל סוכה, וי"ל דרו[חב] ל[פ]י גבוה לפי חשבון ד' אמות לכ' א"נ קים להו לרבנן דאפי' בגובה הרבה למעלה מכ' אי איפשר שאין בה פורתא צל סוכה אם רחבה יותר מד' אמות כדאשכחן גבי יוה"כ [יומא פ' ע"ב] גבי כותבת הגסה דמיתב דעתיה דאמ' כ"ע טובא עוג מלך הבשן פורתא. דאמר משום צל וכיון דרויח הוי בה צל. אבל כרבה ליכא דאפי' אי הוי רחבה טובא מ"מ לא שלטא בה עינא [כ"ש] בטפי מד' אמות פורתא. כמאן דלא כחד. ודברי רב חנן צריכים טעם. דאמר רב (ענן) [חנן] בר רבא אמר רב מחלוקת בשאינה וכו', וא"ת קשיא דרב אדרב דאמר רב לעיל מחלוקת בשאין בה ד' אמות וכו', וי"ל אמוראי נינהו ואליבא דרב (פפא). ה"ג ר"ח בשלמא. דר' יאשיה ורב חנן ורב הונא לא פליגא וכו' וי"ג פליגא. עד מ' ונ' אמה. והוו לא זו אף זו, אבל גבי אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים איבדה כתובתה [כתובות צ"ה ע"א] הוי זו ואין צריך לומר זו.
<h2>דף ג.</h2>
בניה גביה דידה הוו יתבי. תימה כיון דז' בנים יתבי (שלה) [אצלה] ע"כ הוו הקיטונות רויחא מז' טפחים, וקשה לרב חנן דאמר לא פליגי ביותר ממנו ושלחנו, וי"ל דודאי לרב חנן קשיא ורב תנא הוא ופליג והאי תירוצא לרב הונא הוא כדפ"ה, ועי"ל דהא דאמר רב חנן דלא פליגי ביותר ממנו ושלחנו רוצה לומר דיש יותר מז' טפחים על ז' בין מרוחב בין מאורך, וההיא קיטונות מיירי שהיא אריכא וקטינא ולא היתה רוחב רק ז' טפחים ובניה באורך הוו יתבי. ב"ש הוא ולא תיזוז מינה. וכן הלכה כב"ש אע"ג דהלכה כב"ה לגבי ב"ש מ"מ שאני הכא דרב שמואל פסק כוותיה, וכן פסק רב עמרם [י"א ע"א] דקי"ל כב"ש בו' מקומות [ו]חשיב ההיא דהכא סוכה שאינה מחזקת ראשו [ורובו] ושלחנו דבעי' דירה ממש, וקשיא דהכא פסקי כב"ש ובפ"ק דברכות [י"א ע"א] קאמר העושה כב"ש לא עשה ולא כלום משום דהלכה כב"ה בסוכה ומייתי סייעתא מההיא דהכא, וי"ל דהא דפסקי' הכא כב"ש דפסל[ו]ה היינו בסוכה קטנה ובסוכה קטנה הלכה כמותן, אבל בסוכה גדולה הלכה כב"ה דאמרי' דלא גזרי' דילמא ימשך אחר שלחנו והתם מיירי בסוכה גדולה. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות. בירושלמי [מעשרות פ"ג ה"ז] חשיב דאין ט[ו]בל למעשר והנודר מן הבית מותר ליכנס בו, ועוד מצי למימר לענין פתח בית אב לענין נערה מאורסה.
<h2>דף ג:</h2>
ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות, תימא האי בית מאי עבידתיה דהא משמע אין בה (אלא) ד' על ד' אין עושין הא אית בה ד' עושין והשתא קשיא לרב הונא דאמר פ' כיצד מעברין [דנותנין קרפף לזו וקרפף לזו] [עירובין נ"ז ע"א] ולשם הוא כתוב באורך. והוינן בה עירובי חצרות בחצר הא לא מינטר. [ל"ג] הא לא מינטר (דאי) משום נטירותא א"כ תרוויהו בין עירובי חצירות בין שיתופי מבואות נטירותא בעי, אלא גר' עירובי חצרות בחצר והתנן הנותן עירובו וכו' הוי טעם משום דירה כדפ"ה.
<h2>דף ד.</h2>
תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת ר' יוסי ורבנן. דרבנן סברי דלא הוי מיעוט, וה"ה ואין עתיד לפנותו סברי רבנן דלא הוי מיעוט דבעי' ביטול גמור בפיו והא דנקט עפר סתם להודיעך כחו דר' יוסי נקטוה דאפי' בעפר סתם (מודה) [ס"ל] דהוי מיעוט, אבל תבן דראוי לבהמה או לאסוקי או לטיט הילכך סתמא לא בטיל ליה אפי' לר' יוסי כדאמ' בסמוך בס"ד. בית שמילאוהו תבן או צרורות וכו'. כלומר אם יש מת בבית כל הכלים שבבית טמאים, אבל אם יש כלים על הגג אפי' כנגד המת טהורים מפני שהבית שהוא אהל חוצץ בפני הטומאה, ואם מילא הבית מתבן או מצרורות וביטלם טמאים אפי' הכלים שעל הגג דהוי לה טומאה רצוצה בוקעת ועולה משום דביטלו, אבל לא ביטלו הוי כמאן דפנייה ויש לה חלל ככ[ר]"ש, זאת המשנה דמייתו הכא אינה שנויה כן דליכא בה תבן, כי זה לשון המשנה בית שמילואוהו עפר או צרורות וביטלו וכן כרי של תבואה או גל של צרורות אפי' כגלו של עכן אפי' טומאה (בית) [בצד] הכלים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לפי שהם בטלים, והתלמידים טעו והגיהו תבן במקום עפר לפי דמייתי לה הכא אתבן, ומ"מ מייתי הכא וקאמר דרבנן מצרכי ביטול לתבן ואין עתיד לפנותו אע"ג דלא הוי במשנה, משום דצרורות דכיון דבצרורות צריך ביטול כ"ש אתבן, ומ"מ ביטול מהני בתבן מכ"ש דכרי של תבואה דהתם קתני דביטול מועיל בכרי של תבואה כ"ש בתבן.
והוצין יורדין לתוך י'. וא"ת כשצלתן מרובה מחמתן הא אי קלשתה לה היו ההוצין נופלין כדאשכחן בריש עירובין [ג' ע"א] גבי מקצת סכך למעלה ומקצת סכך למטה דפסלי' משום דאי קולשית לה הויא החמה מרובה מצלתה, וי"ל דמיירי הכא כגון שיש רוב בהוצין וראויין הם להתקיים כאשר אם היה (כבר הסמיכן) [דבר הסומכן]. ואי לאו פסול. פרש"י משום דמסייע פסול לסכך כשר, וקשה דהרי לא אמ' סכך [פסול] מסייע לכשר דפסול רק בטמא מסייע לטהור, כדמוכח במס' עירובין [ג' ע"א] וי"ל דהתם מיירי כגון שהסכך טוב בפני עצמו, אבל הכא דאין טוב בפני עצמו קרי' ליה שפיר מסייע לסכך כשר.
<h2>דף ד:</h2>
פחות מג' טפחים כשר. תימה דמשמע הכא דמצטרפין ואמרי' במס' גיטין [ט"ו ע"ב] גידוד ה' ומחיצה ה' אין מצטרפין ופי' הקונטרס התם דגידוד הוי חריץ עמוק ה' והקיפו [מחיצה] ה' והוי כי הכא דמצטרפין, וכן נמי אמרי' פ' הזורק [שבת צ"ט ע"א] כמו הכא גבי סוכה, בור וחולייתו מצטרפין, וי"ל דהתם מיירי כגון שהגידוד הוא תל בר"ה גבוה ה' והיקף ע"ג ה' דלא חשיב בזה רשות היחיד לענין שבת, [וא"ת ויחשבה רה"י מטעם דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש כדאמרי' בריש חלון [דף ע"ח ע"א] ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' ונעץ בו יתד כל שהוא מיעוט ואם מילאו כולו ביתדות חשיב כולו רה"י הואיל ואי בעי מנח ליה מידי ומשתמש בה] (א"כ) י"ל דגידוד שאני דמתוך שהוא רוחב כל כך לא שייך ביה האי טעמא דלא אמרי' האי טעמא אלא בדבר צר כגון עמוד רוחב ד', וא"ת בפ"ק דשבת [ז' ע"ב] גבי בית שאין תוכו י' וחוקק בו להשלימו לי', אמאי לא מחלק כי הכא אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים ואם לאו, וי"ל דלא דמי [רשות] דשבת שהוא למנוע רגל רבים לסוכה דבעי' מחיצות סמוכות לסכך. עמוד באמצע אמרי' גוד אסיק. אבל לעי' גבי איצטבא לא שייך למימר גוד אסיק דמיירי כגון ספסל שיש לו (תילים) [תקרה] ואויר מלמטה דאין אומרים גוד אסיק רק בדבר שאין לו אויר מלמטה, עי"ל דלא אמרי' גוד אסיק [אלא] בגבוה י' כמו הכא גבי עמוד אבל איצטבא שאינו גבוה י' לא. בעי מחיצות ניכרות וליכא. ולא דמי לסיכך ע"ג אכסדרה דיש לה פצימין [לקמן י"ח ע"ב], דפי תקרה חשיב שפיר מחיצות ניכרות. אבל על שפת הגג כשרה לדברי הכל. דחשיב מחיצות ניכרות טפי מעמוד משום דניכרות בבית. דיומדי סוכה טפח. אבל גבי עושין פסין לביראות [עירובין י"ז ע"ב] בעי' דיומדי שהיא אמה, דבעי' ד' מחיצות מן התורה לשבת ואין מחיצה פחות מד' על ד' טפחים ואוקמוה אאמה לרווחא דמילתא, אבל גבי סוכה ד[מחיצה] ג' אפי' טפח הילכך דיומדי סוכה טפח. י' טפחים מנא לן. ודילפי' בשבת מחיצה י' (מחיצה) מהכא, ע"כ.
<h2>דף ה.</h2>
יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד בא מלמטה. התוספות פי' כך קדש למ"ד בתחלה שטה אחרונה כלומר שטה שניה, והשם בסוף שיטה העליונה שזהו דרך הקריאה. מסגרתו למטה היתה. פי' מסגרת היא בית מושב שמניחין עליו שלחן כגון שמניחין דף על שלחנם אכן השלחן היה סגור בתוכו. ואל יוכיח הציץ שלא נותנה בו תורה שיעור. והא דאמרי' לעיל רחב שתי אצבעות [אין זה אלא מדרבנן] (ו)[ד]כתיב על מצחו [שיעור מצחו].
<h2>דף ה:</h2>
תפסת מרובה לא תפסת. י"מ לפי שהמדה מרובה אין לה סוף, וא"א לומר כן דהא אי אפשר אלא [ללמד] מכלים שכולם במשכן ויכולין ליכנס בתוכו, ע"כ יש לפרש לא תפסת שהרי אתה עובר על בל תוסיף, והוא נראה שקרן בדבריך דשמא המיעוט יש לו לתפוס אבל תפסת מועט תפסת שהרי לא עברת על בל תגרע שהרי יש בכלל מאתים מנה ובציר מהכי לא משמע, ואם יש לו לתפוס המרובה הרי היה יכול להוסיף ולא (בטלו) [יטלו] ממה שבידו דאין מוציאין מידך כלל ש"מ דתפסת מרובה לא תפסת דאומרים לו הבא ראיה וטול. כליו על כתפיו. פי' שאינו מלובש בהן, טמאין מיד. בלא שהייה דהם ג"כ בכלל והבא אל הבית יטמא [ויקרא י"ד מ"ו].
<h2>דף ו.</h2>
והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס. דכתיב והאוכל בבית [ויקרא י"ד מ"ז] ודרשי' [בת"כ שם] אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל ואינו שוכב [שוכב] ואינו אוכל מנין ת"ל יכבס בגדיו ריבה הכתוב שתי פעמים יכבס בגדיו א"כ מה ת"ל האוכל ליתן שיעור לשוכב ולשוהא דאוכל דאין טעון כיבוס עד שישהא שיעור אכילת [פרס], וגופו טמא מיד (דבהכי) [דהכי] כתיב והבא אל הבית יטמא [שם שם מ"ו] ולא כתיב כיבוס אלא באוכל כתי' יכבס כפ"ה. רביעית יין לנזיר. בעירובין [ד' ע"א] פי' לה באורך. שיעורן כרימונים. קשיא דבפ' המצניע [שבת צ"ה ע"ב] תני (כרמונים) [כרמון] ולא כרמונים לכ"נ כדמפרש במס' כלים פ' [י"ז מ"ד] הרמונין שאמרו [שלשה] (ב)אחוזין זה בזה, ולא שיהיו צריך נקב גדול כדי שיצאו בבת אחת שלשה, ונקט שלשה אחוזין זה בזה, משום דאעפ"י שמוציא' בזה אחר זה מ"מ אינן נוחין לצאת מהר דרך נקב צר כמו שהיה רימון אחד בפני עצמו.
<h2>דף ו:</h2>
וסוכה תהיה לצל וכו' [ישעיה ד' ו']. ואם לא יהיה בסוכה רק ב' מחיצות ושלישית טפח א"כ לא יהיה לצל ולמחסה ולמסתר מזרם וממטר, ובירושלמי [ה"א] מוקי טעמא (כ)[ד]ר"ש מן הדא וסוכה תהיה לצל יומם מחורב זהו חדא ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר ד' הרי כאן ה', ר"ל חדא לגופיה או לדרשא פשו להו ד' אתא הלכתא גרעא לרביעית, רבנן אמרי מזרם וממטר חדא הם.
<h2>דף ז.</h2>
ויעמידנן כנגד ראש תור. וליכא למימר אתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטל לה הואיל וטפח סוכה הלכתא גמירי לה לא מבטל לה אוירא. עושה טפח שוחק. והשתא כי מעמידו בפחות מג' הויא לה לבוד ומשכח' לה מחיצה ד' טפחים. ואינה ניתרת אלא בצורת פתח. ובאותו טפח יעשה קנה חצי טפח מכאן וקנה חצי טפח מכאן וקנה על גביהן כנגד כל אורך הכותל וה"ל כאילו כולו סתום, ולא דמי לצורת פתח דאמ' בעירובין [י"א ע"ב] דלא יהבי' שיעור לקנה מכאן ומכאן אלא אפי' משהו ובלבד שיהא בריאה כדי לקבל אפי' דלת של קנים מ"מ לענין דופן סוכה החמירו משום דסוכה דאורייתא.
סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה. וא"ת פשיטא דכשרה דסתם מבוי יש לו ג' מחיצות וברביעית טפח וא"כ פשיטא דהסוכה כשרה בלא לחי וא"כ למה לי לחי, וי"ל דרוצה לומר על גבי מבוי מפולש דאין לו כי אם ב' מחיצות ולחי ומזה קאמר דאם סיכך על גביו דהסוכה כשרה ואע"ג דליכא שתים כהלכתן דשתים כהלכתן גבי סוכה הוי כמין כ"ף מ"מ כשירה משום דמיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לענין סוכה, וקשה הא דפ"ה דמיירי במבוי מפולש א"כ היאך אמר דהכשירו בלחי והלא לא אמ' בשום מקום דהכשר מבוי מפולש בלחי או קורה אלא לר' יהודה בלבד כדאיתא בעירובין [י"ב ע"ב] ומסקי' בפ' חלון [פ"א ע"ב] דאין הלכה כר"י במחיצות וגם כולהו אמוראי בפ"ק דעירובין [י"ב ע"ב] קיימי כרבנן והיכי מיירי הכא דלא כהלכתא, ולכן נ"ל דהכא מיירי במבוי שיש בו ג' מחיצות גמורות, וא"ת וא"כ תיקשי לך א"כ למה לי לחי בהאי סוכה כיון דאיכא ג' מחיצות כדין מבוי איתכשרא לה סוכה בלא לחי דקי"ל בסוכה ב' מחיצות כהלכתן וג' אפי' טפח, י"ל דמיירי כגון שסיכך לצד הלחי ולא סיכך עד דופן ג' וא"כ ליכא בסוכה רק ב' מחיצות והלחי, דדופן האמצעי רחוק מן הסוכה טובא, ומ"מ תיקנו משום דמגו דמהני גבי שבת דגבי שבת יש שלש מחיצות מהני נמי גבי סוכה אע"ג דליכא כי אם ב' מחיצות ולחי כדפ"ה ונראה ליישב פי' הקונטרי'[ס] דמיירי הכא במבוי מפולשת ואי תיקשי לך כדפי' דלא הוי כ"א לר"י כדפי' לעיל, וי"ל דאתיא אפי' כרבנן דר' יהודה, דהוי הכא רבה, ורבה לטעמיה דאמר פ"ק דעירובין [י"ב ע"ב] לחי נדון משום מחיצה דקאמר התם דמבוי מפולש דהכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב וא"כ מהני גבי שבת וכמו כן מהני גבי סוכה מטעם מגו, ואע"ג דלא חשיב מחיצה לטלטל בשבת כ"א לזרוק מ"מ כיון דהוי מחיצה דאורייתא גבי שבת לזרוק אמרי' מגו להכשירו לגמרי כדפ"ה בסמוך גבי פסי ביראות, כ"נ למ"ר מתוך פ"ה.
<h2>דף ז:</h2>
סיכך ע"ג פסי ביראות כשרה. ואע"ג דליכא שתים [כהלכתן] מהני גבי סוכה וא"ת והלא גבי שבת לא מהני פסי ביראות בלא מים דלא התירו פסי ביראות כ"א לעולי רגלים, כדאמרי' בעירובין [כ' ע"א] הזורק לבין פסי ביראות חייב ומ"מ דוקא הזורק אבל לטלטל אסור כיון דאין בו מים, והכא מיירי בלא מים, וא"כ מאי מגו איכא, וי"ל דאמרי' מגו דגבי שבת הוי מחיצה לזרוק הוי מחיצה לגבי סוכה לכל דבר. אף מחמת דפנות. ואע"ג דאמר לעיל [ז' ע"א] דמחיצה דקנה קנה פחות מג' מהני גבי סוכה אע"ג דהוי חמתה מרובה מצלתה, י"ל דהאי דלא כר' יאשיה, א"נ יש לישב כר' יאשיה והאי דקאמר דמחיצה דקנים מהני גבי סוכה אינו ר"ל כל הדופן מקנים אלא ר"ל מעט כדי שלא יהא בכולה חמתה מרובה מצלתה כן מוקי לה ר' יאשיה. כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעי'. שיהו הדפנות (עדו"ת) [עבות] ר"ל טפי מרבנן דידהו אבל כולהו לא שוו אהדדי דהא ר' בעי ד' אמות ולב"ש סגי ראשו ורובו, והא דקא חשיב הכא ר' יהודה לאו משום דאסיקנא לעיל [ב' ע"ב] טעמא דרבנן דפסלי משום דבעי דירת ארעי, דהא אביי דהכא הוא דמקשה [לרבא] דאית ליה האי טעמא אבל מ"מ אמת הוא דלמעלה מכ' לא קיימי אלא א"כ עשאה קבע, ואמרי' לקמן פ' הישן [כ"א ע"ב] ר' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעי' ודייק מהא דמכשיר למעלה מכ' ש"מ דרגיל לעשות סוכה דירת קבע [דלמעלה מכ' לא קיימא אלא א"כ עשאן קבע], אבל מ"מ לשון דקאמר בעי' אינו נכון לר' יהודה. העושה סוכתו בראש הספינה. ה"ג, ור"ת (ד)ל"ג בראש העגלה שהרי לקמן משמע בפ' הישן [כ"ג ע"א] דפליגי בסוכה [בראש הספינה] דוקא ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, אבל בראש העגלה לא פליגי.
<h2>דף ח.</h2>
רבנן דקסרי ואמרי לה דייני דקסרי אמרי עיגולא דנפיק מיגו ריבועא (ריבועא) [רבעא]. פי' כל דבר המרובע כשנסיר הקרנות ומעגלין אותם אנו מחסרין את הרובע שהרי מרובע יתר על העיגול רבוע שהרי כל דבר שיש בהיקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח ואם היה הטפח מרובע צריך להקיפו לד' רבעיו א"כ מוכח בהדיא דמרובע יתר על העיגול רבוע כפ"ה, ונראה דמהאי טעמא לא נוכל להוכיח שהרי השיעורין מן המדות אינן הולכין אחר ההיקף כלל, שהרי בידך טבלא מה' טפחים אורך וטפח רוחב צריך חוט ארוך י"ב טפחים להקיפה [דגם טבלא עגולא של ד' על ד' טפחים צריך חוט י"ב טפחים להקיפה] דכל שיש ברוחבו טפח יש בהקיפו ג' טפחים, ונראה לע[י]נים שמן (ו)[ה]טבלא ארוכה לא נוכל לעשות ריבועות רק ה' מטפח על טפח ומאותה של ד' טפחים נוכל לעשות ממנה י"ב ריבועות מטפח על טפח ובין במראה, הרי לך כי אעפ"י שהיקפו שוה אין שיעור חזוקו שוה, אכן אם באתה לכוין החשבון של כמה מרובע יותר על העיגול וכו' נוכל (לחסרך) [להראותך] בהכי, קח דבר עגול רוחב טפח כעין פקיע ואחרי שאין ברחבו רק טפח אין בהיקפו רק ג' טפחים ועתה חתוך אותו כזה: ופשוט החוטין (י)תמצאן ארוך למטה ג' טפחים ולמעלה מקצר עד שהוא (כולה) [כלה] (לכל) כזה: ועתה חלקהו לשנים לאמצע ותמצא כל חלק ארכו טפח וחצי ורוחבו חצי טפח ועתה תפרידם שתשים זה כנגד זה הרחב כנגד הקצר כזה: וחלוק אותו לג' חלקים ותמצא אותן ג' חלקים של חצי טפח על חצי טפח ואלו היה הטפח מרובע אם חלקת אותו שתי וערב תמצא בו ד' חלקים של חצי טפח כזה:
<h2>דף ח:</h2>
ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא. פ"ה כשאתה מרבע בתוך העיגול אתה מוצא ממנו חצי שיעור הנשאר בו דהיינו תילתא דכוליה הילכך לשש עשרה ריבוע צריך לעיגול המקיפו [להיות כ"ד] הוי כי העיגול מחזיק יותר מן המרובע כנגד חצי בריבוע, והאי פי' לא נהירא דהא דבר ידוע הוא שכל דבר עגול באלכסונן בו הוא עולה כל היקף אמצע, שהרי אין לו שום קרנים כזה:\raster)65-,65-(="Z]([", ובכאן מרובע מי"ו הכל יודעים באמצעיתו בהיקפו כשתעגלנו נמי יעלה ליותר מאלכסונן והאיך טעו דייני קסרי בהכי דמאחר שלא מדדו הדבר האיך עשו כלל על דבר שאינו, לכן נ"ל ולמיפשטיה בהכי דכמה מרובע יותר על העיגול רביע הרי קח לך טבלא של י' על י' מרובעת מכל צד י' ותחלקנה לרצועות הרי לך ק' רצועות מחזיק אמה על אמה וכשאתה רוצה לעגלה כזה:\raster)50-,50-(="Z](5"העיגול לא יעלה קרן לי' רצועות שהרי מרובע יותר על העיגול ולכמה היה עולין חצי הריבוע טרם שנעגלנה חמישים רצועות הרי לך כי ריבועא דנפיק מגו עיגלא שהעיגול מחזיק יותר על הריבוע שבתוכו חציו וכמו כן נאמר כי לי"ו מרובע לעוגל חציו של ריבוע דהיינו כר', והרי לך כי אמת הוא לענין המקום ולא לענין אורך ורוחב, ואומ' כי כלל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא אינו אמת שהרי קח לך טבלא מרובע באלכסונא מי' על י' ועשה רצועות ממנה ק' רצועות וכל אחת היא מאמה על אמה, ועתה חילקה בשתי וערב כל חלק יש בו ה' על ה' אמות ואלכסון של ה' אמות שעולה לו' אמות דכל אמתא בריבועא וכו' ונותן אלכסונא כנגד חציה לרצועות רק ז' טפחים ז' רצועות א"כ לא יעלה מנין של חציה של טבלא לרצועות רק ז' ז' רצועות מאמה על אמה שהן מ"ט ובדין שיעלה חמישים אחרי שהטבלא מי' על י' אלא ש"מ דר"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי... אבל לא חשו חכמים לפרש משהו לפי שאינן עולה למנין. בית שער לפנימית ותתחייב במזוזה. מדרבנן קאמר דמחייב. סוכת כותיים. כל הני לאו בני חיובא נינהו דקסבר גירי אריות הן כדכתיב בספר מלכים [ב', י"ז] את השם היו יראים ואת אלהיהם היו עובדין, ומ"ד גירי אמת הם קסבר אחרי כן נתקלקלו.
<h2>דף ט.</h2>
סוכה ישנה כו' ב"ה מכשירין. בירושלמי [ה"ב] תני וצריך לחדש בה דבר חבריא אמרי טפח ר' יוסי אומר כל שהוא ובלבד שיעשה על פני כולה אבל אם עשאה לשם חג אפי' לב"ה א"צ לחדש בה דבר. מנין (לנויי) [לעצי] סוכה שאסורין כל ז'. לכאורה משמע דהן אסורין מדאורייתא דדרשה גמורה היא והתם משמע דאינן אסורין מדאורייתא כ"א מדרבנן מחמת איסור מוקצה, כדאמ' פרק כירה [שבת מ"ה ע"א] דקאמר ר' שמעון אית ליה מתוך שהוקצה למצותו הוקצו לאיסורו וקאמר [ביצה ל' ע"ב] דעצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה איתקצאי לז', וי"ל דאי מקרא דהכא הוה אמינא ה"מ בעודה קיימת דאז היא סוכה, אבל כשנפלה ליכא איסור רק מחמת מוקצה משום דבטלה מצותה, ור"ת מפרש דעצים כדי סוכה חיילא עלייהו קדושה ואיסור מדאורייתא, אבל יתר מכדי הכשר סוכה לא מיתסר רק מדרבנן. מה חגיגה לה' אף סוכה לה'. קסבר ר' יהושע דאי לאו משום חגיגה הוה אוקימנא ליה לסוכה לשם חג. ההוא לך למעוטי גזולה. תימא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלי' אתרוג הגזול ביו"ט שני לקמן פ' לולב הגזול [כ"ט ע"ב], וי"ל דהאי טעמא דמצוה הבאה בעבירה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן.
<h2>דף ט:</h2>
למה לי למיתני כאלו עשאה בתוך הבית ליתני פסולה. וא"ל דפסול דבית (הוה) פשיטא ליה יותר מפסול דתחת האילן, דהא לקמן [י"ב ע"א] נפיק פסול דתוך הבית ופסול דתחת האילן מחד קרא. הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. דס"ל דאינו משים סכך תחת האילן אלא כנגד אויר שבין הענפים וא"כ מצטרף סכך פסול דהיינו האילן שהוא מחובר דלקמן [שם] נפיק מקרא ד[מ]גרנך ומיקבך [דברים ט"ז י"ג] דבעי' תלוש, וא"ת אמאי לא משני דמיירי כגון שעשאה סכך גמור תחת האילן, וי"ל דהיינו משום דכיון שהוא עושה הסוכה תחת האילן א"כ מתכוין שיסייעוהו הענפים לצל לפי שיש לו מעט ערבה, ומשני כשחבטן פי' שעירבן עם סכך כשר ונתבטלו ברוב מדאורייתא כפ"ה, וקשה על פי' זה דאע"ג דסתם עושה סוכתו תחת האילן ליהנות מן הענפים הוא מתכוין כדמפ[רשינן], מ"מ לוקמה בהכי שסכך תחת כל הענפים אע"ג דסתמא לאו הכי הוא, ועוד הקשה הרב מקוצי דלא שייך ביטול רק היכא דאין האיסור ניכר ומבורר שאין יכול להפרישו מן ההיתר, אבל כאן האיסור שהוא מחובר ניכר וידוע ולמה יתבטל ברוב, לכ"נ לשר מקוצי דודאי מיירי שפיר שעשה סכך גמור תחת האילן, והכי פריך והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ומשום דסכך פסול פוסל כנגדו וא"כ מצטרף הסכך פסול שהוא כנגדו (וגם) [עם] הסכך הכשר דקס"ד שיש אויר בין האילן לסכך, ומשני שחבטן פי' שחבט ענפי האילן למטה ובאויר שבנתים שם סכך כשר והסוכה כשרה מטעם עומד כפרוץ כדאמר לקמן [ט"ו ע"א] סככה בשפודין או בארוכות המטה כשירה אם יש ריוח ביניהם כמותם, כשרה מטעם פרוץ כעומד, ולפי' זה העושה סוכתו בבית יסיר כל הנסרים שלא ישאר כ"א קורות גדולות ואם אינו רוצה להסיר שום דבר יעשה סכך עב עד הגג וישים מן הערבה נמי על הגג וא"כ הוי כמו חבטן. ואסור לעשות סוכה תחת האילן אם אין חמתו של אילן שע"ג סוכה מרובה מצלתה.
<h2>דף י.</h2>
וקיימי תרוויהו בתוך כ'. פי' לארץ וא"ת אמאי נקט למטה מכ' אפי' עליונה למעלה מכ' מ"מ [כשירה] כיון שבתחתונה יש הכשר סוכה דצלתה מרובה מחמתה וי"ל דמיירי שאין צלתה מרובה מחמתה מתחתונה לבד כ"א ע"י הצירוף מסכך העליונה ולכך צריך שיהא למטה מכ', דאי הויא עליונה למעלה מכ' מפסלא התחתונה משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר דסכך למעלה מכ' פסול הוא, אבל אי קאי בתוך כ' לצטרף ובלבד שלא יהא צלתה מרובה מחמתה מהעליונה, דאי הויא צלתה דעליונה מרובה מחמתה א"כ התחתונה פסולה משום סוכה תחת סוכה כפ"ה. תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה מ"ד ליגזר דילמא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. פי' דניגזור היכא דהעליונה בתוך כ' (אלמא) [אטו] היכא דקיימא העליונה למעלה מכ' ואז מצטרף סכך פסול וכו' דמיירי שאין התחתונה צלתה מרובה מחמתה כ"א ע"י צירוף צל העליונה, ודוחק הוא דכל זה חסר בספר, לכ"נ לר"ת דגר' לעיל דקיימא התחתונה בתוך כ' אבל עליונה לא איכפת לן אפי' למעלה מכ' כדמסיק פשיטא, ומשני ס"ד דילמא מצטרף וכו' כלומר מ"ד שמא יחשב צירוף סכך פסול, קמ"ל, פי' קמ"ל דלא חשיב סכך פסול אלא דוקא היכא דפסול הסכך מחמת עצמו כגון מחובר או דבר המקבל טומאה, אבל למעלה מכ' לא חשיב סכך פסול כיון שאינו פסול כ"א מחמת גובה ולא מחמת עצמו.
פירס עליה סדין מפני החמה. פ"ה דמפסיל משום דעשאו לסדין עצמו סכך והוי מסכך בדבר המקבל טומאה וכן טעמא [ד]מפני הנשר כדפי', וא"ת אמאי פסול כי פירס עליה סדין הלא יש בה הרבה סכך בלא הסדין, ל"נ לר"ת דמיירי הכא כגון שהיתה חמתה מרובה מצלתה אי לאו הסדין דהעלין ינשרו מפני החמה, וקשה דא"כ לנאותה נמי אמאי כשרה וכי תעלה על דעתך שאם עשאה סכך גמור מדבר המקבל טומאה דאם [כוונתו] לנאותה כשרה, הלא ידעי' דנויי סוכה לא מהני להכשירה לשויי צלתה מרובה מחמתה כדאמר בסמוך [ע"ב] נויי סוכה אין ממעטין בסוכה לא לפסול ולא להכשיר. לכך נראה דמיירי הכא כגון שצילתה מרובה מחמתה גם בלא הסדין, ואם תיקשי לך אמאי פסול כשפירס עליה סדין כדפ', משום די"ל דפסול משום דסכך פסול דהיינו הסדין שמקבל טומאה פוסל בסכך כשר שכנגדו כדפ"ל לפי' השר (שמבקוצי) [מקוצי], ואפ[ילו] לפ"ה דמכשר לעיל גבי תחת האילן כשיש כדי הכשר סוכה מן הסכך כשר בלא הענפים, ה"מ באילן שחמתו מרובה מצלתו שאין האילן ראוי לישיבת צל תחתיו, אבל אם האילן צלתו מרובה מחמתו אז מיפסלא הסוכה תחתיו אפי' יש הרבה סכך כשר תחתיו, משום דאמר רחמנא בסוכת תשבו [ויקרא כ"ג מ"ב] שתהא הישיבה נקראת על שם צל סוכה ולא תחת צל ד"א, דכולהו תחת הבית ותחת האילן ותחת סוכה מימעטו מחד דרשה דבסוכות משמע סוכה יחידית ולא סוכה וד"א [לעיל דף ט' ע"ב], ואפי' למאן דפליגי עליה דר' [זירא] לעיל [ב' ע"א] ולא דרשי צל (סדין) [סכך] ולא צל דפנות, מ"מ מודו שאם יש סכך ראוי לישיבה דהיינו שצלתה מרובה מחמתו שפוסל הסכך כשר בין מתחתיו בין מלמעלה הימנו משום דהוי סוכה וד"א, והשתא ניחא גבי סדין שפוסל הסוכה אפי' יש בה כדי הכשר סוכה בסכך, אבל לנאותה כשרה כדקאמר בגמ' וא"ת מ"ש לנאותה [ל]מפני הנשר אידי ואידי צורך סוכה היא, וי"ל דוקא לנאותה איכא צורך מצוה משום זה אלי ואנוהו [שמות ט"ו ב'] עשה לפניו דירה נאה כדאמר לקמן [דף י"א ע"ב] (הלכתא) [הלכך] בטל אגב סוכה, אבל מפני הנשר דצורך אדם הוא ולא צורך מצוה א"כ אינו בטל אגב סוכה כ"נ ל"מ רש"י. לא שנו אלא מפני הנשר. דמיפסיל משום מקבל טומאה אבל לנאותה כשרה דלאו שם סכך עליו. וי"מ טעם הפסול משום סכך ע"ג סכך, ול"נ דא"כ לרב חסדא לא מיפסלא אלא א"כ יש ד' טפחים אויר שבנתים דהא איהו אמר לעיל בד' וא"כ אפי' לנאותה נמי מיפסלא לרב חסדא דהא איהו פסיל לקמן [ע"ב] בנויי סוכה המופלגין ממנה ד' כפ"ה.
<h2>דף י:</h2>
דילמא מן הצד איתמר. ול"ג איתמר שהרי לא שייך למימר מן הצד אלא בהאמוראים. נויי סוכה. כעין קרמין הפרוסין למעלה תחת הסכך אין ממעטין לא להכשיר ולא לפסול, [לא] להכשיר' מגובה [עשרים] דאי הוי סככה הו"ל סכך מדבר המקבל [טומאה], ולא לפוסלה כגון אם היה הסכך כשר למעלה מי' והנוי שהוא תחתיו למטה מי' נמי לא מיפסיל [כפ"ה] ולא דמי להוצין יורדים למטה מי' דמיפסלא משום דירה סרוחה דשני הני דעשויין לנוי (כפ"ה). [ו]מן הצד ממעטין. משיעור ז' דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו. דלא לימרו מסכך בדבר המקבל טומאה (בעלמא). לפר"ת ניחא דאין כאן חששא דיש שם הכשר [סוכה] מן הסכך כשר אבל לפ"ה דפסיל קשה, וי"ל דמיירי שלא היה פורס אותה כיתונא על גבי הסוכה כולה כ"א על מקצתה וגם לא היה אוכל תחתיה ומ"מ קאמר דלא לימרו שיטעו לומר שהוא סותם בה אויר שבסכך (וכמו יהי') [ויבואו] לסכך כל הסוכה בענין זה. שלוחי מצוה אנן ופטרינן. ומיירי שהיו מתבטלין מן המצוה אם היו מחזרין אחר סוכה כדפי' גבי משיב אבידה פ' אלו מציאות [ב"מ כ"ט ע"א].
ובלבד (שיהו) [שלא יהיו] נקליטין גבוהין [עשרה]. (וכן) [ומן] הדין אפי' גבוהים [י'] שרי דכיון [דאין] לה גג טפח לא חשיבא אהל להפסיק דהכי מסקינן בשלהי פרקין [י"ט ע"ב] דסוכה העשויה כמין צריף פסולה לפי שאין לה גג ומינה דייק רב יוסף דמותר לישן בכילת חתנים, והא דאסר הכא בגבוה (מ)י', מדרבנן הוא ודוקא נקליטין אבל בכילה לא גזרו (ד)רבנן כיון דלא (קיבעא) [קביעא] כדאמר לקמן [י"א ע"א] דנקלוטין (אגב) [לגבי] כילה קביעא, והני תרי לישני פליגי באין לה גג וגבוה מי' דלא אפשר לומר דפליגי ביש לה גג ואינה גבוה י' ד[ל]לישנא בתרא אסורה דהא בהדיא תרגמא שמואל למתני' דהישן תחת המטה דגבוה מי', ולהכי (אסור) [מותר] דהלכתא כלישנא בתרא כד[ד]רש [ולא כדדרש] רבא לקמן [י"א ע"א] ועוד אחרי שאין בכילה גג [מותר לישן בה] כדאמר בסוף פרקין [י"ט ע"ב] אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א"ל כמאן כר' אליעזר משמע דלא שרי אלא בלא גג וכן [ב]פ' הישן [כ"ו ע"א] רב שרי לה לרב אחא בר אדא למיגני בכילה בסוכה וכו' [משום בקי משמע הא לאו הכי לא]. מוציא ראשו חוץ לכילה. ואע"ג דלבו רואה את הערוה לא חייש שמואל, ומ"מ קי"ל לבו רואה את הערוה אסור, ור"ת היה נוהג לכרוך סדין סביב ללבו כשהיה רוחץ כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה.
<h2>דף יא.</h2>
אי קביעי (להם) [להוי] כקינופות. ואיכא חדא לריעותא (ד)[ב]כולהו (ב)[ד]קינופת יש לה גג אבל לא גבוה עשרה ובכילה גבוה י' ואין לה גג. מותר לישן בכילה בסוכה אעפ"י [שיש לה גג ואעפ"י] שגבוה י'. ומ"מ נראה הלכה כמאן דאסר מדאמר פ' הישן [לקמן כ"ו ע"א] דשרי ליה לרב אחא למיגני בכילת חתנים משום דהוה מצטער משום בקי (משום בקי) משמע הא לאו הכי לא.
וצריך לנענע. שמגביה כל אחד לבדו ומניחו. רב עמרם חסידא (פי') [רמא] (ה)[ת]כילתא לפרזימא. פרזומא טרניטתא בלע"ז, אבל אינו ר"ל שהיה עושה להם ציצית דקי"ל דהלכה כר' שמעון [מנחות מ"ג ע"א] דפטר נשים דממעט כסות לילה והוי מצות עשה שהזמן גרמא. אכשורי אכשר. בלא נענוע משום דסבר קציצתן זו היא עשייתן, תימה היכי משכחת לה תעשה [דברים ט"ז י"ג] ולא מן העשוי דאי במחובר ממש תיפוק לי דאין מסככין במחובר ומקרא נפקא לן, וי"ל דמשכחת לה בחוטט בגדיש, דהתם מיפסל משום תעשה [שם] ולא מן העשוי, דאינו נוגע לעשות שום דבר בסכך, אלא נוטל העמרים מן הצד והסוכה נעשית מאליה דופניה וסככה. אבל זה שקצצן זהו מעשה שלה שנגמר בהכשר. פסיקתן זו היא עשייתן. ולא דמי לקוצים (וגדרים) [וגרדים] דלעיל [ט' ע"א] משום דבעי' תלייה לשמה. תלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסול וקשיא לרב. תימה דדילמא פסול עד שיפסקו קאמר דומיא דלעיל, וי"ל דמייתי הכא משום דמסתמא דומיא דפסול גבי סוכה קאמר וגבי סוכה פסולה לעולם קאמר משום תעשה [שם] ולא מן העשוי דלא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן דהכי מיתניא זו אצל זו כדמייתי לעיל בבריתא, ופ"ה לעיל בבריתא [דל"ג] ואם היה הסיכוך הרבה מהם או שקצצן, וקי"ל כשמואל דאמר לא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן חדא דאיתותב רב וכולהו אימוראי דלעיל ס"ל כשמואל וגם רב מתנה עבד כשמואל ומעשה רב א"כ צריך לפסוק הציצית קודם עשייה וכן הלכה.
<h2>דף יא:</h2>
הב"ע דשלפינהו שלחופי. פ"ה דשלפינהו בידו ונהי דלא הוה מחובר כלל מ"מ כיון דלא מינכרא עשייה דידהו הוי פסול מדרבנן וקרא דתעשה [שם] ולא מן העשוי, דמייתי אסמכתא בעלמא הוא, ודוחק הוא, לכך נראה דשלפינהו שלחופי רוצה לומר שנפשח מן האילן ועדין מחובר בקליפה ואינו יכול לצמוח עוד ואע"ג דחשיב כתלוש מ"מ כיון שלא נקצץ לגמרי פסול מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי ולא אמרי' זו היא עשייתן. עבר ולקטן. פי' ענבי ההדס דאמר לקמן [ל"ב ע"ב] ענביו מרובין מעליו פסול דהויא ליה הדס מנומר ואינו הדר ואם מיעטו כשר ואין ממעטין ביו"ט כדקאמר לקמן [ל"ג ע"ב] טעמא ואם עבר ותיקנו ביו"ט פסול (לפ"ה) [כפ"ה]. דברי ר' שמעון בן יהוצדק. תנא היה וזהו הנזכר בכמה מקומות בתלמוד א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק ואין זה אותו דריש לקיש קרי ליה רועי בקר וא"ל ר' יוחנן אי (קרי להו) [קרינא] רועי צאן מאי עבידנא (ליה) [לכו] [בסנהדרין כ"ו ע"א] דלא הוי מהדרי ליה הכי (אבל) [אלא] היה מוחה על כבוד רבו. צריך אגד. תימה יאגדנו ביו"ט ואמאי פסול וי"ל דמיירי שהוא אוגד מערב יו"ט והוה ליה עשוי בפיסול, תדע דקתני עבר ולקטן ולא תני אוגדו משמע דבאגודה לא פליגי דהא ביו"ט לא אגדי ליה. לא ילפינן קיחה [שמות י"ב כ"ב] קיחה [ויקרא כ"ג מ']. ולא דמי לג"ש דקיחה [דברים כ"ב י"ג] קיחה [בראשית כ"ג י"ג] משדה עפרון דריש קידושין [ב' ע"א] [והכא] לא יליף ג"ש, (ו)[ד]אין אדם דן ג"ש מעצמו דשמא לא נכתבו מקראות הללו לג"ש.
ואיד יעלה מן הארץ [בראשית ב' י']. בירושלמי [ה"ה] מפרש זה לדעתיה ר' יוחנן אמ' עננים מלמעלה כלומר מן השמים הן באות ואין זה גדולו מן הארץ דקתני במתני' ור"ל [אמר] למטה היו ר' יוחנן מדמי ליה למשלח לחבירו חבית וקנקנים ור"ל מדמי ליה לאחד שאמר לחבירו תן לי בסאה חטים וא"ל הבא [לי קופתך ובא] מדוד אחר, כך אמר הקב"ה לארץ אייתי ענני וקבלו מטרא. מקיש סוכה לחגיגה. ואע"ג דמסקינן לעיל [ט' ע"א] דעצי סוכה אסורין כל ז' התם דריש חג הסוכות לה' ז' ימים [ויקרא כ"ג מ"א] והכא דריש מחג הסוכות תעשה לך [דברים ט"ז י"ג].
<h2>דף יב.</h2>
מגורן ולא גורן עצמו. מס[תברא] דמגורן [דברים ט"ז י"ג] [מרבינן] דבר שגידולו מן הארץ [וא"ת אמאי לא מרבינן נמי בע"ח דחשיבי נמי גידולן מן הארץ] בשביל שמתפרנסים ומתגדלים מן הארץ כדאמר [עירובין כ"ז ע"ב] גבי מעשר דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך [דברים י"ד כ"ו] וכו' מה הפרט מפורש [פרי] מפרי וגידולו מן הארץ וי"ל דהתם כתוב בקר וצאן אבל הכא כתוב גורן הילכך בעי' ממש גידולו מן הארץ דומיא דגורן. עלי זית ועלי (תאנה) [עץ שמן וכו'] [נחמיה ח' ט"ו]. ומכאן מוכח דקרא דמגורן רוצה לומר פסול[ת] דוקא.
ואם היו מותרות כשרות. ר"ל אם נענע. חדא משום תעשה [דברים ט"ז י"ג] ולא מן העשוי. דהוי פסולא דאורייתא ודוקא משום דהוי עשוי (כ)[ב]פסול הא לאו הכי כשרה ולא פסלינן משום גזירת אוצר. וחדא משום גזירת אוצר. דהכי מוכח בתר הכי. משום תעשה [שם]. [ולא מן העשוי ליכא] ואין מסככין בהן דקתני רוצה לומר אין נמלכין לסכך בהן. אטו חוטט בגדיש משום תעשה [שם] ולא העשוי איכא משום גזירת אוצר ליכא. הא שייך שפיר (גזירה) [גזירת] אוצר נענע אטו לא נענע, תימה דאמרי' לעיל [י"א ע"א] גבי מחובר ואם נענע כשר ולא גזרינן אטו לא נענע, וי"ל דדוקא הכא גזרי' משום דזימנין דאיכא אוצר כי האי גונא דאדם מוציא גדיש חטוט מעיקרא בשביל דבר אחר [חוץ] מסוכה אבל לעיל [י' ע"א] גבי אילן וגפן וקיסום וכו' דאין דרך לעשות אוצר בענין זה כ"א בשביל סוכה לא גזרינן. דקתני אין מסככין. ולא קתני אינה סוכה מדרבנן הוא ובמניחן עכשיו לשם סכך ולא בנמלך על המונחין ועומדין בפסולה דאורייתא אלא ודאי הא מדאורייתא שפיר דמי, ול"ג אין מסככין לכתחלה דמשמע הא דיעבד שפיר דמי, דאפי' דיעבד נמי פסול [מדרבנן] משום גזירת אוצר, תימה דבמתני' [י"א ע"א] גבי [דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, קתני] אין מסככין בדבר המקבל טומאה אע"ג דהוי פסול דאורייתא, וי"ל דשאני התם דליכא למיטעי כלל כי הכא.
<h2>דף יב:</h2>
התם קתני אינה סוכה. (וז"א) דאפי' מדאורייתא אינה סוכה ומיירי בלא נענוע וליכא למימר דאה"נ אך מתני' לא איירי רק בפסולי דאורייתא מדקתני אינה סוכה, ז"א דא"כ מאי אשמעינן ר' יוחנן במאי דאמר חדא משום תעשה [דברים ט"ז י"ג] ולא מן העשוי כיון דסוף סוף מיפסלא בכל ענין, וי"ל דהתם ודאי אם נענע כשר דלא גזרי' משום גזירת אוצר אטו לא נענע כדפ"ה דהשתא (המגעות) [המעוות] תיקן כ"ש דלא יעות לכתחלה אבל גבי חבילין לא תיקן שום דבר דהא מעיקרא עשה בהכשר הילכך שייך גזירת אוצר וזה השמעינו ר' יוחנן הא משום תעשה [שם] ולא מן העשוי אבל משום גזירת אוצר לא מיפסל כדפי'. והשתא לפי' זה כי הוה פריך והכא גבי חבילין משום גזירת אוצר איכא משום תעשה [שם] ולא מן העשוי ליכא ר"ל גבי חבילין איכא למימר (חזק') משום עשוי בפסול אבל משום גזירת אוצר לא מיפסל אם היה עשוי בהיתר כדפי' הכא וגבי גדיש הוי [נמי] משום גזירת אוצר, והשתא תימה היכי ס"ד למימר הכי דשייך טפי גזירת אוצר גבי גדיש מגבי חבילין הא פי' במסקנא איפכא [וי"ל] דשייך גזירת אוצר טפי גבי גדיש מגבי חבילין, וטעמא איכא משום דגבי גדיש כיון שהיתה עשויה בפסול והוא בא להכשיר ע"י נענוע איכא למיגזר שמא יבא לטעות להכשיר גדיש בלא נענוע, אבל גבי שעשויה מעיקרא בהכשר ודאי לא שייך למיגזר אטו אוצר בעלמא והילכך מתוך הסברא אין להוכיח ולכך הוכיח מתוך לשון המשנה כפשוטה, אבל מ"ר הוסיף פי' לפי'. באניצי פשתן פסולה. פי' לאחר שתיקנו במסרק והוו ראויין לטוות פסולה שכן ראוי ליטמא בנגעים כדאמר פ' במה מדליקין [שבת כ"ז ע"ב] האוונין של פשתן משיתלבנו.
<h2>דף יג.</h2>
בשלשה יהא אגד. וקשה ד[ב]פרקים [מס' אבות פ"ג מ"ו] משמע לחמשה קרו אגד שנא' מנין לחמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה [עמוס ט' ו'], וי"ל דאית דגרסי להפך ומנין לחמשה שנאמר בקרב אלקים ישפוט [תהלים פ"ב א'] ג' דיינין ושני בעלי דינין אבל לג' מביא קרא ואגודתו. מצות אזוב. תימה איזוב דמאי אי דמצרים [שמות י"ב כ"ב] מאי דהוה הוה אי דפרה אדומה [במדבר י"ט ו'] ג' קלחים מנא לן הא לא כתיב ביה אגודה, וי"ל דלעולם איזוב דפרה ואע"ג דלא כתיב ביה אגודה (נאמר) יליף [ספרי פר' חוקת] קיחה [ויקרא כ"ג מ'] קיחה [שמות שם] ממצרים מה להלן ג' קלחים דכתיב ביה אגודה [שמות שם] אף כאן ג' קלחים אע"ג דלא כתיב ביה אגודה, וא"ת התינח לר' יהודה דיליף לעיל [י"א ע"ב] גבי לולב לקיחה [שם] לקיחה דכמו כן יליף הכא גבי אזוב אלא לרבנן מא"ל, וי"ל דאפי' לרבנן דלא ילפי לקיחה לקיחה מ"מ צריך ג' קלחים באזוב דפרה משום דילפי אזוב דפרה [במדבר שם] מאזוב דמצרים [שמות שם] מה להלן ג' קלחים אף כאן ג' קלחים. ובהן ג' גבעולין. פי' גבעול לכל קלח [דאי ג' לכל קלח וקלח] א"כ היינו ר' (יוסי) [יהודה] דסיפא דקתני ר' (יוסי) [יהודה] אומר ג' (גבעולין) [על ג']. ומדרבי יוסי [ג'] למצוה לרבנן ג' [לעכב]. דאל"כ במאי פליגי בקלחים דמשמע דפליגי בקלחים מדהזכרו קלחים במילתייהו וא"כ ע"כ לרבנן ג' לעכב. והתניא, פי' בניחותא, אזוב תחלתו ב' וכו' וא"ת מאי מייתי מההיא אימא דר' יוסי היא ל"ג הכא אזוב תחלתו ב' לרבנן לג' דאין זה לשון התלמוד אבל ע"כ רבנן היא דאי ר' יוסי [שלשה] לעכב שמעינן ליה.
<h2>דף יג:</h2>
אין חוצצין בפני הטומאה. פ"ה מדרבנן הוא דגזרו עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה דיל[מא] סמכו עלייהו לכי יבשי ואז אין חוצצין (דק) כדקאמר טעמא דלכי יבשי פרכי [ו]גם אטומאה [קאי] וגזרי' (לחוץ) [לחין] אטו יבישין לחומרא לומר דאין חוצצין אבל מביאין הטומאה כיון דמדאורייתא חשיבי אהל (כ)[ב]לחין. כיון דליכא יבשי (מי)פרכי ואין מסככין בהם אפי' בלחין גזירה אטו יבישין וא"ת והלא הנך ירקות דפסח מאכל אדם נינהו דניקחין בכסף מעשר כדאמר פ' כל שעה [פסחים ל"ט ע"ב] וא"כ בין גבי סיכוך בין גבי חציצה תיפק לי משום דהוי דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, וי"ל דמיירי בלא הוכשרו. הקוצץ לסכך אין לו ידות. פי' אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא בחיבורין, דאוכל בסכך לא מיבעי ליה ומיירי דפסולת מרובה דאי לאו פסולת מרובה פסול ליה לסוכה. ודאי תנאי היא. ע"כ מיבעי ליה למימר אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו ידות דאלו ת"ק לא מיתוקם כוותיה דקאמר אין לו ידות ואם בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כ"ש דיש לו ידות וקאמר דאין לו ידות כפ"ה. אם הפסולת מרובה על האוכל כשירות. לפי שנתבטל האוכל, וא"ת אפי' אוכל מרובה טהורין משום דכיון דסיכך בהן (פסלייהו) [בטלינהו] כדאמר (שם) [בית] שסיככו בזרעים (טהורים) [טיהרו] משום דבטלינהו פ' העור והרוטב [חולין קכ"ט ע"א] וי"ל דשאני הכא דדירת עראי היא דהא סתר לה אחר החג הילכך לא בטלינהו לגמרי אבל התם מיירי בבית [ד]דירת קבע הוא וא"כ בטלינהו לגמרי ולכך אמרי' (טהורים) [טיהרו], א"נ התם מיירי דוקא כשעשה בגוף האוכלין שינוי מעשה.
<h2>דף יד.</h2>
להופכן (בעיסה) [בעתר]. פי' [הקונטרס בפ' הבא על יבמתו] [יבמות ס"ד ע"א] פלא בלע"ז ולא נהירא דא"כ בלא ידות נמי יכול להופכן [וכאן פירש] פורקא בלע"ז, [וכן עיקר]. משום גזירת תקרה. פי' אי מכשרת בה אתי למימר מה לי לסכך [באלו] מה לי לישב תחת הקורה של בית וההיא ודאי פסול דאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה. אבל בנסרים שאין בה[ן] ד'. שאין רוב תקרות עשויין כמו כן, דברי הכל כשרה דלא דמי לתקרה וא"כ לא שייך למגזר. כשאין [בהן] ד' מחלוקת. בההוא הוא דמכשיר [ר"י] כדפי' משום דאין רוב תקרות וכו' ור' מאיר חייש למיעוט שיש מיעוט שעושין מהן תקרה. נתן עליה נסר וכו'. קס"ד דברי הכל היא וכשירה וכגון שנתן מן הצד ומשום דאמרי' דופן עקומה.
<h2>דף יד:</h2>
אי דאית בהו ד' טפחים למה לי איצטרופי. תימה דילמא מצטרפי (לב') [לד'] אמות באמצע קאמר דהא איכא לישנא לקמן [י"ז ע"ב] דרב אמר גם באמצע ד' טפחים. ומודה ר"מ. פי' בין שיש בהן ד' בין שאין בהם [ד']. שאם יש בין נסר לנסר וכו'. ולקמן [י"ח ע"א] מוקמי לה בסוכה בת ח' אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעיתה מהאי גיסא וחוזר ומתחיל בצד השני ונותן נסר תחלה ואח"כ פסל וכן עד אמצעם הוו להו ב' פסלים באמצע והם של ח' טפחים ואיכא הכשר סוכה, והנסרים שבה מהאי גיסא ומהאי גיסא לא מיפסלי לה דאמרי' דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים, וה"נ מ"ל מודה ר' יהודה (בחצר) בהנך דאית בהו ד' ופסולין שאם [יש] בין נסר לנסר וכו' והאי דנקט ר"מ לרבותא הוא דאפי' ר' מאיר דמחמיר מודה. ומודה ר' יהודה. אעפ"י דאיהו מקיל כשאין ד' מודה הוא בנסר אחד שאם נתנו בסוכה מן הצד שאעפ"י שהוא כשרה ע"י דופן עקומה מ"מ לא יישן תחתיה. הפכן על צדיהן. אע"ג דבעלמא קי"ל כרב באיסורי מ"מ בזו הלכה כשמואל דלא מיתוקמא פלוגתא דהנך תנאי אליבא דרב אלא כר' מאיר וקי"ל הלכה כר' יהודה, ואליבא דשמואל מיתוקם גם כר' יהודה [והלכתא כוותיה] דלקמן בפרק(י) [לולב הגזול] [ל"ו ע"ב] פריך מבריתא דתניא כותיה דשמואל ולא מייתי מההיא בריתא דתניא כותיה דרב ש"מ דההיא דשמואל עיקר.
<h2>דף טו.</h2>
תקרה שאין (בה ד') [עליה מעזיבה] וכו'. פי' (משום) דסתם תקרה יש בה ד' ופ"ה מפקפק פי' מנענע אע"ג דאית ביה [ד'] פסל מ"מ מותר ע"י פקפוק דר' יהודה לטעמיה [לעיל י"ד ע"א] דמכשר בנסרים שיש בהם ד' לסכך את כולה, ובגמ' מפרש דהיינו כרב ושמואל מתרץ לטעמיה וכו'. ר' מאיר אומר נוטל אחת וכו'. לטעמיה דאמר [שם] אין מסככין בנסרים וע"י פסל שבנתים מיתכשרא, ולשמואל דאמר [לקמן י"ז ע"ב] דסכך פסול פוסל בד' באמצע, מיתוקמא כדפי' לעיל בב' פסלים באמצע ואין בה אלא ח' אמות ואין עד הכתלים ד' אמות דחסר ד' טפחים וא"כ אמרי' דופן עקומה עד הפסלים ולא הוו הנסרים מן הסוכה, (א"כ) [א"נ] ס"ל כרב דאמר לקמן [י"ז ע"ב] סכך פסול בין מן האמצע בין מן הצד בד' אמות הילכך לא פסיל הנסרים שבנתים דליכא שיעור פסול ביחד כפ"ה.
<h2>דף טו:</h2>
והא(י) אי אפשר לצמצם. בעירובין פ"ק [ט"ו ע"ב] פי'. בארוכה ושתי כרעים. פי' דהך סוגיא אתיא כר' נחמיה דרבנן לא מיטמאה בארוכה ושתי כרעים דתנן במס' כלים [פי"ח מ"ה] מטה שהיתה טמאה מדרס נטל קצרה ושתי כרעים [טמאה ארוכה ושתי כרעים] טהור ור' נחמיה מטמא, ודוקא בזמן שהמטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה, כדאיתא בפ' ג' שאכלו [ברכות נ' ע"ב] מטה שנגנבה חציה או אבדה חציה או שחלקוהו אחין או שותפין טהורה, החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא, והא דתנן [כלים פי"ח מ"ז] כרע שהיתה טמאה והחזירה למטה כולה מטמאה, היינו לאחר שחברו למטה חזר לטומאת ישנה אפי' במטה טהורה.
<h2>דף טז.</h2>
מטה מטמאה חבילה. משנה היא במס' כלים [פי"ח מ"ט] כלים מטמאה חבילה כשהיא מחוברת ביחד, אבל אם נתפרקה אבר אבר אינה מקבלת טומאה אפי' בקצרה ושתי כרעים, ומ"מ מודה ר' אליעזר דאם נתפרקה וחזר וחברה חוזר לטומאת' כדקאמר ומטהרת חבילה. ומטהרת חבילה. משמע דפשוטי כלי עץ הטמאים כגון דחזיא למדרסות אית ליה טהרה במקוה, והא דמשמע פ' ר' עקיבא [שבת פ"ד ע"א] דמפץ אין לו טהרה במקוה אומר ר"ת דהתם בשל שיפה ושל גמי. אבל אם יש חלל טפח במשך ז'. (אפי') [אם] יש שם חלל טפח במשך ז', ומתחלה [וא"כ חשיבי] אהל ועשוי לצל אע"ג שיגביה החלל עדין אין זה כ"א תיקון דפנות ובדפנות ליכא משום תעשה [דברים ט"ז י"ג] ולא מן העשוי דה"ל כסוכה פחותה מי' וחקק בה להשלימה לי', מכאן משמע דאין לחוש לעשות הסכך קודם הדפנות.
בין מלמטה בין מתוך אוגנו. ל"ג למעלה דא"כ למעלה היינו חוץ לבור דאי בתוך הבור סמוך לשפתו היינו מתוך אגנו וא"כ היינו כותל שביניהם וקאמר ר' יהודה דמפסקת בין החצרות ומהלכת על פי הבור, ועוד דא"כ לא הוי למעלה דת"ק כמו למעלה דרשב"ג דפליגי בפ' כיצד משתתפין [עירובין פ"ו ע"א] דרב הונא אמר למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור ורב יהודה (ד' אמות) [אמר] למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים.
<h2>דף טז:</h2>
פירשו סדין. פ"ה מהיכן הביאום, בדרך ר"ה מיתסר להביאם ואית (סיפא) [ספרים] דגר' הכי פירסו לכתחלה בשבת היכי פורס והלא אין [עושין] אהל עראי בשבת אבל (לכנ"ל) [ל"ג ליה] דלא מיתסר לעשות אהל בשבת אלא לגג דהוי אהל אבל מן הצד לא שייך אהל אלא גר' פירסו ס"ד לבד כדפי', א"נ גרס ליה דמן הצד נמי שייך אהל כשהמחיצה מתרת כדפי' בעירובין פ' מי שהוציאוהו [מ"ד ע"א]. תרי לבוד לא אמרינן. תימה דאמרי' בעירובין [ט"ז ע"ב ולעיל ז' ע"א] קנה קנה פחות מג' מהני אע"ג דאיכא ביה הרבה לבוד אלמא אמרי' תרי לבוד, וי"ל דהתם מיירי בשתי שכן הוא דרך מחיצה והכא שמשים המחיצה באויר אין זה דרך מחיצות, וליכא לאקשויי אמאי לא סגי בשני חבלים שעוביין טפח כדאמרי' פ"ק דעירובין [ט"ז ע"ב] גבי מקיפים בחבלים דהא אוקימנא התם בשיירא התירו ולא בד"א. בסוכה גדולה. דנפישי מישכיה, דליכא להכשירה בב' לבודין, הילכך בעי' מחצלת ז' ומשהו ומעמידה בפחות מג' למעלה, וקמ"ל דמשלשל דפנות מלמעלה למטה כר' יוסי, משמע דמעמידה בפחות מג' סמוך [לסכך] ואפי' רחוק הרבה מן הקרקע כשרה כר' יוסי [ד]מתיר מחיצה תלויה. פס ד' ומשהו. כשהוא עומד קרוי פס ומוקי להאי פס (ברוחב) ד' טפחים בפחות מג' סמוך לדופן ב', וא"ת למה לו פס ד' יעשה פס חצי טפח ומשהו בפחות מג' סמוך לדופן ופס חצי טפח ומשהו בפחות מג' סמוך (לדופן) [לראשון] וליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כיון דמטעם לבוד הוא, וי"ל דא"כ הוא של שתי בלא ערב ואנן שתי וערב בעינן כיון דאינו רחב ד' טפחים.
<h2>דף יז.</h2>
בית שנפחת גגו וסיכך על גב[י]ו וכו'. ד' אמות פסולה אבל פחות מד' אמות כשרה דאמרי' דופן עקומה פי' דרואין את הדופן כאלו הוא עקום לקרבו אצל הסכך כשר, ול"נ דא"כ לעיל גבי אוירא דאמרי' הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה ואמאי פסולה נימא דופן עקומה לקרבו אצל הסכך, כיון דאמרי' דעבדי דופן עקומה מן הדופן עצמו לקרבו אל הסכך כשר, לכ"נ דדופן עקומה היינו להחשיב הסכך עצמו שהוא פס ד' כאלו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה, וניחא [ד]גבי אויר פסלינן בהפלגת ג' טפחים ולא אמרי' דופן עקומה (מן) [כדאמרינן] (ה)[ב]סכך פסול משום דלית ביה סכך פסול כ"א אויר כפ"ה. אויר פוסל בג'. פי' בין באמצע בין מן הצד, סכך פסול פוסל בד' פי' באמצע דאי הוי מן הצד א"כ הוא כשר ע"י דופן עקומה אלא ודאי ר"ל באמצע, ודוקא מיירי היכא דרחוק מן הכותל ד' אמות דלית לן להכשירו ע"י דופן עקומה, דאי הוי סמוך לדופן פחות מד' אמות (דלית) [דאית] לן להכשירו ע"י דופן א"כ אעפ"י דאית בין הסכך פסול לדופן (מ"מ) [סכך] כשר מ"מ אמרי' דופן עקומה. דאפי' אם הוי פסול כל הסכך (עם) [עד] הדופן אמרי' דופן עקומה והויא סכך שבנתים כמאן דליתיה, וא"כ (הוא) [הסכך] כשר הוא דאמרי' דופן עקומה [ו]מותר לאכול ולישן עם הסכך פסול ואילך. אילו איכא. סכך פסול פחות מד' ואויר בפחות מג' מאי כשרה, הואיל וליכא [ב]שניהם כדי שיעור פסול של כל אחד ואחד דלא מצטרפי אהדדי כיון דלא שוו שיעורייהו.
<h2>דף יז:</h2>
הבגד ג' על ג'. והא דאמרי' התם [כלים פ' כ"ז מ"ב] [כאן שנינו הבגד שלש על שלש דהינו שלשה טפחים ושם שנינו] הבגד שלש על שלש [אצבעות] ר"ל לטומאת מגע מת, והכא ר"ל לטומאת (מרדעת) [מדרס] דלא חזי לא לעניים ולא לעשירים, ואפי' חשב עלייהו בטלה דעתו אצל כל אדם. השק ד' על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו'. וכולהו שוו שיעורייהו בין למדרס בין לטומאת מגע והא דמחלקין בבגד בין מדרס לטומאת מגע, דהיינו משום דכתיב והבגד [ויקרא י"ג] מידי דחזי לעניים קרוי בגד לטומאת מגע, (אלא) [אבל] למדרס בעינן מידי דחזי לישיבה והיינו ג' טפחים כדפי' אבל שק ועור ומפץ שוו לשניהם. וג"ה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצרפין. ודוקא כדפי' הבגד והשק וכו' משום דקרובים שיעורייהו יחד מג' לד' וכן כולהו אבל בגד ועור וכן כל הנך לא מצטרפי בהכי דרחיקי שיעורייהו יחד, ודוקא חמור לקל כגון בגד עם השק דיש ג' מן השק ואחד מן הבגד ואז מצטרפי דהוו חמור לקל דבגד הוא בג' ושק בד' אבל מקל לחמור לא מצטרפי, והכי תנן במס' כלים [פכ"ז מ"ג] ב' מן הבגד ואחד מן השק דהוו מן הקל לחמור טהור דלא מצטרפי אבל אחד מן הבגד וג' מן השק טמא זה הכלל כל (שמחו' ב') [שמחובר לו] מן החמור ממנו טמא מן הקל טהור. המקצע מכולם. פי' שקיצע מכל המינין הללו ועשה מהם טפח ותפרן יחד מצטרפי, וא"ת היא גופא תיקשי לך אמאי מיצטרפין [ד]הכא על זה אנו דנין אי אמרי' דמצטרפי (כגון) [כיון] דלא שוו שיעורייהו וא"כ מאי מייתי, לכ"נ דה"פ כפי' אחר דפ"ה, המקצע מכולם, פי' אם קיצע טפח מאחד מהן ויעשנו טלאי למרדעת כנגד בית מושב אדם, טמא, מצטרפי אף למדרס נהי נמי דבמדרס לא שוו שיעורייהו.
<h2>דף יח.</h2>
אלא למ"ד באמצע בד' טפחים אמאי כשרה. ע"י [ב]הנחת פסל בנתים כיון דאיכא שיעור ד' טפחים מסכך פסול, וא"ת דילמא דוקא מיירי בדליכא בנסרים ד' טפחים, וכ"ת א"כ אמאי צריך פסל בנתים משום דכיון דלית בנסרים ד' טפחים היא כשרה בלא פסל בנתים, י"ל דאפי' הכי צריך פסל בנתים לר"מ דפסיל אפי' בפחות מד' טפחים ואדר' מאיר (קי"ל) [קאי] דקתני ומודה ר' מאיר, וי"ל דמדקתני ומודה ר' מאיר משמע מודה לר' יהודה אלמא אית ליה לר' יהודה האי דינא דהנחת פסל וא"כ מיירי גם ברוחב ד' טפחים מדבעי פסל לר' יהודה והשתא ה"נ הוה שייך למימר ומודה ר' יהודה אך נקט ר' מאיר לרבותא משום דמחמיר טפי, וא"ת מאי קאמר בשלמא לרב וכו' אדרבה פליג רב אבריתא דברית' קתני אם יש בהן ד' טפחים ד"ה פסול ורב קאמר לעיל [י"ד ע"ב] דכשיש בהן ד' טפחים פליגי דר"מ פוסל ור"י מכשיר, וי"ל דאה"נ דהוא פליג אבריתא ממה דאית' (א)[ב]בריתא דאם יש בהן ד' טפחים ד"ה פסול ולעיל [י"ד ע"א] איתא (ב)בריתא דסבר כרב דאמר תניא כותיה דרב וכו', והא דקאמר בשלמא לרב לא קאי אכולה בריתא דאדרבה הוא פליג ארישא דבריתא כדפי' אלא קאי אהא דקאמר ומודה ר' מאיר וכו' שמניח פסל ביניהן דבזה לא פליג רב. דיהיב נסר ופסל מהאי גיסא וכו'. ומיתכשרא תחת שני פסלים אמצעים דאיכא הכשר סוכה אבל תחת פסלים לא יישן כיון דאיכא נסר ד' טפחים בנתים ומ"מ הסוכה לא מיפסלא כיון דאינו מרוחק ד' אמות מן הדופן לכל הפחות מדופן שלישי דטפח מדאוריתא, דמדרבנן בעי' טפח וצורת פתח בשלישי כדאמרי' לעיל [ז' ע"א] וצריכה נמי צורת הפתח. [הכא בסוכה דלא הויא אלא שמנה אמות מצומצמת עסקינן] וא"ת כיון דאיכא פחות מד' אמות עד הדופן למה לי פסל בנתים דאינך (ב)[ה]אמצעים [כשרים] אפי' כל השאר נסרים, וי"ל דלר' מאיר איצטריך דמצריך פסל אפי' בנסרים פחות מד' טפחים אפי' מג' טפחים והשתא ליכא הכשר סוכה באמצעית לבדם בלא צירוף אינך פסלים משום דלא הוי כ"א ו' טפחים, ובזה הוי ר' מאיר לקולא בנסרים פחות מד' טפחים ע"י פסל בנתים כשרה כל הסוכה לישן אפי' תחת הנסרים, כיון דליכא ד' במקום אחד, דר' מאיר לא פסיל אלא היכא דאיכא תרתי נסרים פחותים מד' משום דקסבר ב' נסרים מצטרפי לד', וגבי רחבים ד' טפחים איכא קולא דאפי' כל [ה]שאר (ה)נסרים כשרה כדפי'. ונראה דהלכה כשמואל משום דגם לישנא דרב קאמר כותיה וא"כ סכך פסול באמצע בד' טפחים פוסל כל הסוכה, ודוקא כי ליכא ד' אמות (עם) [עד] הכותל, הסכך פסול, אבל פחות מד' אמות כשר משום דופן עקומה דנשאר שיעור הכשר סוכה להלן מן הפסול, ודוקא כי הולך הסכך הפסול על [פני] כל הסוכה מן הפתח שאין בו דופן עד הדופן האמצעי דהשתא חוצץ הפסול בין כשר לכשר דהשתא לכל כשר וכשר שתי מחיצות הוא דאיכא ואנן ג' מחיצות בעינן, אבל אם מתחיל הפסול מן הדופן שמן הצד והולך עד דופן שכנגדו אם נשאר כדי הכשר סוכה לפנים מן הפסול עד הדופן האמצעי לצד פנים כשרה דהאיכא ג' דפנות לההוא כשר דלפנים ולצד חוץ פסול, והיכא דאין האויר והסכך פסול מהלכין על פני כל הסוכה אלא באמצע הם אז כל הסוכה כשרה תחת הכשר (בין) [כיון] שכל הכשר מתחבר יחד רק [ש]ישאר כדי הכשר לצד דופן האמצעי וכשר אפי' לצד הפתח כדין (פסול) [פסל] היוצא מן הסוכה [דלקמן י"ט ע"א].
בסוכה קטנה. פי' בסוכה ששיעורה מצומצם דלית ליה כ"א ז' טפחים. בקנים הוי מיעוט. דאמרי' הוי לבוד ואין כאן אויר, בשפודין לא הוי מיעוט משום דאע"ג דליכא לא מן זה ולא מזה שיעור לפסול מ"מ כיון דאיכא ג' טפחים כי הדדי ונפקי מן הכשר סוכה א"כ חשיבי באנפי נפשייהו ולא מצטרפי בהדה לאשלומה לשיעורא ולית לשיעורא דסוכה. אין לבוד באמצע. תימה דקנה קנה פחות מג' [לעיל ז' ע"א] [אמרינן] לבוד באמצע, וי"ל היינו דוקא בדפנות אבל למעלה בסכך לא אמרי' לבוד באמצע, וא"ת וצילתה מרובה מחמתה אמאי כשרה כיון שאין לבוד באמצע וע"ק מכל סוכות שבעולם שאי אפשר בלא נקב משהו באמצע סכך, וי"ל דהא דאין לבוד באמצע היינו דוקא כשהאויר מהלך על פני כל הסוכה מדופן לדופן אבל כשאין האויר מפסיק על פני כל הסוכה אמרי' שפיר דין לבוד, ובסכך פסול עד ד' (אלא) [דלא] שייך דין לבוד דהא מכשירין... דאיכא דאע"ג דלא שייך לבוד רק עד (ד) [ג] אלא הלכה גמירי לה. ה"ג. אין [ב]ארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה כל הבית כולו טהור כמו ברישא ודברים אחרים יש בניהם חילוק (ל)[ב]משנה דאהלות [פ"י מ"א] והכא לא חש תלמודא לאייתוי לה. סיכך ע"ג אכסדרה וכו' אין לה פצימין וכו'. דמיירי שסיכך ע"ג הקרני' (דאפי') [דפי] התקרה נראה תוך חלל הדפנות ומטעם פי תקרה וכו' והכא אמרי' פסול ולא אמרי' פי תקרה כיון דליכא שום מחיצה.
<h2>דף יח:</h2>
לדידך דאמרת פי תקרה וכו' אפי' [הפחית] דופן האמצעי. ואין בה כ"א ב' דפנות, וא"ת השתא דליכא מחיצות כלל אמר אביי פי תקרה יורד וסותם כ"ש היכא דאיכא ב' דפנות וי"ל דלעיל מיירי היכא שסיכך ע"ג האכסדרה דאמרי' פי תקרה מתקרת האכסדרה אבל הכא [הרחיק] הרבה מן האכסדרה שבנאה באמצע החצר ואויר מכאן ומכאן מפסיק בין הסוכה לאכסדרה דהשתא ליכא למימר פי תקרה מן האכסדרה, וא"ת מנא לן פי תקרה הכא כיון שהרחיקה מן האכסדרה, וי"ל דאמרי' פי תקרה מן הסכך עצמו דמיירי שסיכך בנסרים עבים טפח ואיכא פי תקרה מן הסכך עצמו ובנסרים שאין רחבין ד'. בההיא מודינא לך דה"ל כמבוי מפולש. פי' מפולש לחצר מכאן ומכאן ובני חצר בקעי בה ודמיא למבוי מפולש שעשוי לבקיעת רבים כפ"ה, ול"נ חדא דדוחק הוא ומנא לן להחמיר באויר חצר יותר מאלו היה פתוח לאכסדרה ומפולש מכל צד, וע"ק כיון דמיירי באכסדרה שאין בה מחיצות כלל היאך אמר אביי פי תקרה יורד וסותם כיון דליכא מחיצות כלל הא מוכח בעירובין [צ"ה ע"א] גבי ועוד א"ר יהודה מערבין במבוי ותחת גשרים מפולשין דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם אפי' בב' מחיצות זו כנגד זו כ"ש היכא דליכא מחיצות כלל, ועוד דוחק הוא הא דאמרי' דמיירי שהנסרים עבין טפח ואמרי' פי תקרה יורד וסותם מן הסכך עצמו, לכנ"ל סיכך ע"ג אכסדרה וכו' מיירי בסוכה שיש לה ב' מחיצות ואותם ב' מחיצות עשוייין כמין גם "Z](6" אך אין לה מחיצות שלישיים ופי תקרה דאכסדרה הויא לה למחיצות שלישית ובהכי אמר אביי פי תקרה יורד וסותם, וא"ל לדידך דאמרת פי תקרה יורד וסותם בב' מחיצות כמין גאם הכי נמי אפי' איפחת דופן אמצעי דהשתא גם בהכי איכא ב' מחיצות זו כנגד זו ודרך בני החצר עוברת בין המחיצות והכא נמי מיירי שסמכה אצל אכסדרה מאחת הרוחות הפרוץ מי אמרי' פי תקרה לשווייה מחיצה שלישית, א"ל בההיא מודינא לך דה"ל כמבוי מפולש ולא דמי לההיא דלעיל דהתם המחיצות עשויות כהלכתן ואין שם פילוש בין המחיצות אבל הכא שעוברין בין המחיצות גרע דה"ל כמבוי מפולש כמו גשרים המפולשין דאסרי רבנן לטלטל אפי' ע"י עירוב ואפי' לר' יהודה דאמר מערבין ומתיר לטלטל התם דוקא לענין שבת דשתי מחיצות דאוריתא אבל הכא גבי סוכה דשלישית דאוריתא מודה דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם, וא"ת ודקארי לה מאי קרי לה וכי לא היה יודע דאביי מודה במפולש דהא רבנן אסרי התם בגשרים המפולשין [וי"ל] דשאני הכא מגו דהויא (מחיצת) [מחיצה] לאכסדרה דאמרי' פי תקרה יורד וסותם לגבי אכסדרה הויא נמי מחיצה לגבי סוכה.
<h2>דף יט.</h2>
(אלא) [אבל] הכא דמחיצות לאו משום סוכה עבידי. פי' דאינן עשויות להיות מחיצות לאויר שחוצה להן דאילו מחיצה מעליא היא הוה סמכינן עלה אבל לאכשורה ע"י גוד (אסיק) [אחית] לא אמרי' דכי אגמריה רחמנא למרע"ה גוד (אסיק) [אחית] במחיצה העשויה לחלל שלה אגמרה ולא לחוצה, וא"ת הא אמרי' לעיל [י"ח ע"א] סיכך ע"ג אכסדרה שיש (עליה) [לה] פצימין כשרה אע"ג דלגואי עבידן ולאו משום סוכה עבידן, וי"ל דכיון שהפצימין הם בפחות מג' והויא מחיצה ע"י (יש) לבוד [הויא] כמחיצה (סתמא) [סתומה] ומהני בכל צד כפ"ה. סיכך ע"ג אכסדרה וכו' רב[א] אמר פסולה לא אמרי' לבוד. תימה לפי' הקו' דמיירי [אפי'] בשיש לה ב' מחיצות כהלכתן א"כ אפי' בלא לבוד נמי ליתכשר ע"י פסים אחד העומד (השלישי) [השני] דשלישי אפי' טפח, וי"ל דמיירי בשאין בו טפח בפנים אחר [העומד] וליכא טפח כ"א ע"י לבוד, א"נ אפי' בדאית ביה טפח (וכמו) [ומיירי] שמרוחק מן הדופן. אשכחיה רב אשי לרב כהנא דהוה מסכך ע"ג אכסדרה וכו' אחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים. פ"ה כעין פי' (כ)[ה]תוס' שפי' לעיל דפי' [ד]הכא מיירי שהיה לה לסוכה ב' מחיצות כהלכתן כמין גאם ונראה מבחוץ היינו שעשה לה פסים טפח ומשהו בדופן שלישית והיה שוה מבפנים לארכו לאותם העומדים שם בתוכה לפנים אבל לאותם העומדים חוץ לסוכה תוך האכסדרה היה נראה רוחב הפסים זה בתחלת דופן שלישית, וע"כ הכא מיירי שהיה לה ב' מחיצות בלא הפסים דאל"כ מאי מהני נראה מבחוץ הא בעי' ג' מחיצות, וקשה דכיון דפסים זה אינו ממעט כלל מאויר מחיצה שלישית א"כ היאך מועיל גבי סוכה דאע"ג דמהני גבי שבת (ד)[ב]מבוי התם דאיכא ג' מחיצות והוי רה"י דאוריתא הא ודאי בלא לחי [סגי], וע"כ שרי' בלחי נראה מבחוץ (אצל) [אבל] טפח דדופן שלישית דסוכה מדאוריתא הא ודאי לא מהני [נראה מבחוץ] כיון שאינו ממעט חלל המחיצה, וליכא למימר משום מגו דמגו דמהני לשבת מהני נמי לסוכה זה אי אפשר חדא דהא מיירי גם בחול, ועוד דכיון דגבי שבת אינו מועיל רק בדרבנן וטפח שלישי דסוכה מדאוריתא הא ודאי לא אמרי' [מיגו] מדרבנן לאוריתא, לכ"נ למ"ר לפרש דהכא נמי מיירי בדרבנן גבי סוכה דמיירי שעשה צורת הפתח לדופן שלישית, ורב כהנא דהכא לטעמיה דאמר לעיל [ז' ע"א] כאידך לישנא ס"ל דצריכא נמי צורת פתח דתרוייהו בעי' צורת פתח וטפח שוחק וזאת הסוכה דשמעתין מיירי שהיתה לה צורת הפתח וכיון שהיתה לה צורת הפתח מדאוריתא (בעי) [סגי] לה בהכי בלא טפח שוחק דבכל מקום צורת פתח חשיבה מחיצה ולכך מהני הפסים דנראה מבחוץ ושוה מבפנים [ב]מקום טפח שוחק כיון שלא היה צריך טפח שוחק רק מדרבנן כדפי' ואע"ג דלא פי' בכאן צורת פתח לא הוצרך לפי דרב כהנא היה רגיל בכך כדאמר לעיל [ז' ע"א] אשכחיה לרב כהנא דעביד לה צורת הפתח ועביד לה נמי טפח שוחק כ"נ למרש"י.
ה"ג בקו'. מ"ד הני מחיצות לגואי עבידן לבראי לא עבידן, שלא נעשו לשום תשמיש חוץ קמ"ל, תימה היאך טועה בזה מתני' היא [לעיל י"ז ע"א] חצר המוקפת לאכסדרה בפחות מד' אמות כשרה משום מחיצות הבית אע"ג דהמחיצות לא נעשו לבראי לשום סוכה, לכ"נ דאקנים שהיו יוצאין מן הסוכה קאי וה"ג מ"ד הני קנים דסכך לבראי לא עבדינן ולא יועיל לגבי סכך אע"ג דמהני במחיצות קמ"ל כיון שעשוי לצל מהני. ומשכה חדא דופן בהדי קנים מ"ד כיון דדופן לא משכה כנגדו לחודה קיימא קמ"ל. ומיירי שיש לה ג' מחיצות אך אחת מן הצדדין קצרה מחברתה, וא"ת ואכתי (א)מאי ס"ד ומה גרע מג' אפי' טפח ומיתכשר בכך כל הסוכה, וי"ל (דאה"נ) [דהו"א] דכיון שהתחיל לעשות המחיצות בהכשר על פני כולה ואינו מגעת עד סוף הסכך א"כ לחודה קיימא.
לא יהא אלא אויר. פחות(א) מג' דחמור הוא יותר מסכך פסול א"ל זה אויר מצטרף ואין ישנין תחתיו וזה מצטרף וישנים תחתיו וקשה דמאן לימא לן דנידון בסוכה לענין צירוף קאמר וע"ק היאך מצינו ידינו ורגלינו מי יוכל להזהר בסוכה שצלתה מרובה מחמתה שלא יישן תחת אויר מעט, לכ"נ איפכא זה מצטרף וישנים תחתיו אויר פחות מג' טפחים אבל סכך פסול אין ישנים תחתיו ולהכי הוי רבותא דסד"א כיון שאין ישנים תחתיו שלא יצטרף קמ"ל (דכיון דסוכה) [דמצטרף אף הסכך הפסול] לגמרי אף לענין דישנים תחתיו, ומסוכה [שצלתה] מרובה מחמתה לא קשה דהא (אף) [אין] האויר עובר מעבר לעבר ומושך מדופן לדופן על פני כל הסוכה כדפ"ל גבי לבוד. מי איכא מידי דאיהו גופיה [אינו כשר] ומצטרף. יש לפרשו לפרש"י כדאית ליה ולפר"י כדאית ליה.
<h2>דף יט:</h2>
טיט הנרוק יוכיח. פ"ה טיט שראוי להריקו מכלי אל כלי כגון טיט רך שמצטרף להשלים שיעור של מ' סאה והטובל בו במ' סאה שכולו טיט נרוק לא עלתה לו טבילה, והכי תנן במס' מקואות [פ"ז מ"א] אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד וטיט הנרוק מדקאמר מעלין היינו משלימין משלימין אין בפני עצמו לא, וקשה דאין הנידון דומה לראיה דגבי טיט הנרוק בשעה שהוא משלים (לא) חזי לטבילה וטובלים בתוכו אבל אויר לעולם אין ישנין תחתיו אפי' בשעה שהוא משלים ומצטרף כדפי', וי"ל דטיט הנרוק נמי אין מעלין בו לעולם אפי' בשעה שמשלים אין טובלין בו דהכי נמי תנן במס' מקואות [פ"ב מ"י] מקוה שיש בו מ' סאה ממים ומטיט ר' אליעזר אומר טובל במים ואינו טובל בטיט, וקשה דקרי במס' זבחים [כ"ב ע"א] טיט הנרוק שאין [פרה שוחה ושותה ממנו ובמס' מקואות תנן] [פ"ב מ"י] כל שזורקים בו קנה ואינו עומד מאליו, וי"ל דתרי טיט הנרוק הוו.
העושה סוכה כמין צריף. בכי האי גונא איירי דלאחר שמשך השיפוע בגובה [עשרה] כזה: כעין שעושין הכפרים אהליהם משני סדינין דאיכא עדין במשך סוכה ברוחב ז' דבע"א לא הוו מכשרי רבנן דהא בעי' גובה עשרה טפחים במשך ז', ואפשר דכשיש שם משך ז' בגובה עשרה שאף תחת השיפוע שאינה גבוה עשרה דכשירה (מיירי) [מידי] דהוי אפסל שיוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף דמכשרי בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה. שאם הגביה מן הקרקע טפח. ועשה בנין זקוף (וחשיב) [והושיב] על ראשו של שיפוע של מטה וכן הרחיק מן הכותל טפח, ומתוך לשון הקונטרס משמע דאותו טפח שהגביה ושהרחיק אפי' הוא אויר כשירה דנחשב כסתום מתוך לבוד דקאמר בקונטרס אפי' הרחיק ראש הסמוך לכותל מן הכותל טפח והיתה סמיכה על יתידות, וקצת משמע כן בירושלמי [הי"ב] דג[רסינן] מודה ר' אליעזר לחכמים שאם היתה (ד') [נתונה] על ד' [אבנים] אם היתה פותח טפח כשירה. דגני בכילת חתנים בסוכה. פי' לפי שאין לה גג טפח שוה אלא בשיפוע וא"כ לא חשיב אהל להפסיק ולהיות סוכה תחת סוכה כר' אליעזר דאמר אהל משופע לאו אהל הוא.
כאן בגדולה כאן בקטנה. פ"ה וסיפא (ה"ק וסיפא) לא דמי [ל]רישא ורישא קתני עשאה בהדיא לשכיבה מקבלת טומאה הא סתמא לסיכוך וסיפא ה"ק ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך בהדיא מסככין בה הא סתמא לשכיבה, וקשה דזה חסר מן המשנה בסיפא ואם קטנה היא וכו' דכיון דרישא מיירי בגדולה וסיפא לא משתעי בגדולה כמו רישא כ"א בקטנה א"כ ה"ל לפרושי בסיפא קטנה בהדיא, לכ"נ לפרש דלא מוקי רישא וסיפא בתרי טעמי דודאי רישא וסיפא הכל מיירי בין מגדולה בין מקטנה וה"פ עשאה לשכיבה כלומר אם פירש בהדיא שהוא עושה אותה בשביל שכיבה מקבלת טומאה בין מגדולה בין מקטנה, ודוקא משום דפירש בהדיא שהוא עושה אותה בשביל שכיבה אבל אם לא פי' שום דבר אלא עשאה בסתמא איכא מחצלת דחזיא לסיכוך כגון גדולה, וסיפא ה"פ עשאה לסיכוך בפי' אינה מקבלת טומאה בין מגדולה בין מקטנה הא סתמא דלא פי' שהוא עשאה לסיכוך איכא מחצלת דחזיא לשכיבה כגון קטנה ומוקי רישא וסיפא בכולהו מחצלאות. בגדולה כ"ע לא פליגי דסתמא אסיכוך. פי' דכל לסיכוך דקתני במתני' בין בסיפא (בין) במילתיה דת"ק בין במילתיה דר' אליעזר אסתמא קאי וה"ק עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה דאין אנו יכולין לומר שהיא לסיכוך כיון דפי' בהדיא שהוא עושה אותה לשכיבה, עשאה לסיכוך כלומר אם אנו יכולין לתלות לסיכוך כגון בסתמא שלא פי' לשכיבה תלי' לסיכוך ומסככין בה ואינה מקבלת טומאה דמסתמא לסיכוך דמיירי מגדולה ובגדולה כ"ע לא פליגי דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה מר סבר ת"ק סתם קטנה לשכיבה דת"ק שיירה לקטנה ולא תנייה דלא מיירי אלא מגדולה משום דקסבר דדוקא בגדולה קאמר סתמא לסיכוך כדפי' אבל בקטנה סתמא לשכיבה ואתא ר' אליעזר למימר בקטנה אני אומר כמו שאתה אומר בגדולה דקטנה כגדולה שאם עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם אנו יכולין לומר שהיא לסיכוך כגון שעשאה (לסיכוך) [סתם] מסככין בה ואינה מקבלת טומאה משום דסתמא לסיכוך אפי' מקטנה כפ"ה, ולא יתכן לפרש כן דר' אליעזר קאי אקטנה דלא מיירי ת"ק בקטנה בהדיא כ"א מדיוקא כדפי' ואין זה [נראה] לומר דלא פליגי ר' אליעזר אמאי דמדכר ת"ק רק (אדוקיא) [אדיוקא] דהיינו קטנה כדפי', לכ"נ לפרש דלא בא רבא לתרוצי מילתא דת"ק דודאי מילתא דת"ק הוי כמו דפרי' מעיקרא לפי' דת"ק מיירי בתרוייהו מגדולה ומקטנה כדפ"ל ורבא בא לתרוצי מילתא דר' אליעזר כדפ' [הקונטרס] הכא דקטנה כגדולה דמקטנה נמי סתמא לסיכוך כדפי'.
<h2>דף כ.</h2>
אי הכי [ר"א אומר אחת קטנה ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה]. פי' כיון דר' אליעזר אתא לאשמעינן דקטנה כגדולה א"כ ה"ל לומר דבר פשוט מגדולה יותר מקטנה. אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה. ה"ג וגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכא ה"פ אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דהכי משמע אחת היא דגדולה ואחת היא דקטנה כמותה וסברא הוא לומר גדולה קודם משום דהיא דפשיטא ליה יותר ברישא וגדולה פשיטא ליה יותר כדפי' ואית דגרסי במתני' איפכא אחת גדולה ואחת קטנה והכי פריך אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה וה"פ ה"ל למיתני קטנה קודם משום דהוי חידוש יותר מקטנה מבגדולה ול"נ משום דבכל מקום כן דרך התנאים (לעשות) [לשנות] הפשוט תחלה ואותו דבר שהוא בא להשמענו הוא שונה אחריו כדתנן בפ' בתרא דר"ה [כ"ט ע"ב] אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד, ודאי (קא מודה) [ראיה] היא מההיא דיבנה משום דת"ק מזכיר [דאין תוקעין אלא ב]יבנה ומהדרי ליה אחד יבנה וכו' וכן בהא דהאשה שלום [יבמות קט"ז ע"א] ב"ה אומרים לא שמענו אלא בבא מן הקציר ומהדרי ב"ש אחד [בא מן ה]קציר ואחד באה ממדינת הים וה"נ יש לנו לומר דת"ק הזכיר גדולה וקא מהדר ליה ר' אליעזר אחת קטנה ואחת גדולה לכ"נ כגירסא ראשונה דפי' דהוי כמו ההיא דיבנה כדפי'. מטמא טומאת מת. וה"ה דמטמאין כל שאר טומאות והאי דנקט טומאת מת היינו משום דבעי לאיפלוגי במדרס שהוא אב הטומאה כמדרס הזב ואין אתה מוצא שיהא אב הטומאה אלא ע"י המת עצמו. כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת. וה"ה לכל הטומאות כגון נגע בשרץ או בנבילה וטמא מת דנקט היינו משום דבאב הטומאה מיירי וה"ק כל הנעשה אב הטומאה ע"י מדרס נעשה אב הטומאה כשהוא טמא מת דאין לך מטמא מדרס אלא דבר המיוחד לשכיבה וכיון שעשוי לתשמיש כלי הוא וכל שהיא כלי [ל]מדרס מיטמא בכל הטומאות וכו'. [החולצות] טמא מת. וי"ל דאית ליה גדפנא דמחובר להו [הוו] בית קיבול, ולא דמי לפשוטי כלי עץ משום דכיון דאית ליה גדפנא א"כ מיחזי להניח עליהם מידי וטמאים.
<h2>דף כ:</h2>
חזיא לפרסי. פי' לפרוס לפני הפתח וטמא מטעם וילון טמא [וטמא] משום שהשמש מתחמם כנגד כדאיתא בשילהי פ"ק דביצה [י"ד ע"ב]. דחזי לנזייתא. פי' הקו' לכסות שכר [ואי אפשר לומר כן] דשעם וגמי לא מקבל טומאה אלא מתורת כלי עץ דאיתקש לשק ובמס' [כלים] פ"ב [מי"ח] תנן גבי כלי עור וכלי עץ זה הכלל העשוי לתיק טמא לחיפוי טהור ותנן נמי פכ"ו דכלים [מ"ו] דכלי עור שעשאו חיפוי לכלים טהורים. מסככין בבודיא, עשויה הוא לקבל תמרים כדאמרי' התם [כתובות נ' ע"ב] זילו הב ליה מתמרי דעל בודיא, וא"ת והלא היא מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין דפ' המוכר פירות [ב"ב ס"ו ע"א] והיאך מסככין בה, וי"ל (דקא) [דההיא] דהתם דאית ליה גדנפא היא, עשויה לקבל תמרים, והך מוקמינן לה בדלית ליה גדפנא וההיא ודאי סתמא לסיכוך וכשרה.
ראיתם טבי עבדי. וכשר היה כדאיתא (בכתובות) [בברכות] [ט"ז ע"ב] ואיתא בירושלמי [סוכה פ"ב ה"א] שהיה מניח תפילין ולא מיחו בו חכמים, ופריך מיחלפא שיטתון לשיטתון דהכא לא מיחו בו מפני שהיה ישן תחת המטה, ומשני שהיה עושה כן שלא לדחוק (ישב לו חוץ לסוכה שלא לדחוק) חכמים שהיו ישנים בסוכה, ופריך אי שלא לדחוק ישב לו חוץ לסוכה ומשני שרוצה לשמוע דברי חכמים, א"נ לפי שהיה עבד היה ישן תחת המטה להורות לעולם ולתלמידים שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
<h2>דף כא.</h2>
יליף אהל אהל ממשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. תימה דאי יליף ממשכן אפי' עשוי בידי אדם לא יביא טומאה אלא פשתן כדאשכחן בפ' במה מדליקין [שבת כ"ז ע"ב] דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דיליף [במדבר י"ט י"ד] אהל [שמות מ' י"ט] אהל ממשכן מה להלן צמר ופשתים אף כאן וכו', וי"ל דכל המאהילים דמטמא ילפינן בספרי בפ' פרה [פ' חקת פיסקא קכ"ו] מק"ו דמצורע ומה מצורע הקל אמרה [תורה] הבא אל הבית טמא [ויקרא י"ד מ"ו], מת חמור לא כ"ש שיטמא כל הכלים שבבית. וא"ת כי לא עביד נמי בידי אדם נילף מק"ו דמצורע וי"ל דא"כ ג"ש מאי אהני. אף כאן בידי אדם, ומדבך של אבנים וכן סואר של קורות אע"ג דהן עשויין בידי אדם מ"מ לא שמיהם אהל כיון שלא נתכוין לעשותו אהל דאינו אהל עד שיתכוין לעשותן אהל.
ויולדות שם. דאע"ג שהיו טמאים מחמת נדות לא קפדי אשאר טומאות כ"א במת דבעיא הזאה ג' וז' וגם מטומאת היוצאת מגופן כגון קרי לא חיישינן כדאיתא בתוספתא [פרה פ"ב] דמגדלין אותם עד שיהיו (בניו) בני ז' שנים או בני ח' ולא יותר משום חששא דקרי. כל זה אינו אלא (מ)למעלה כדפ"ה וכדתניא התם [זבחים קי"ג ע"א], וכל מה דמצי לתקוני מתקני, דהא בשעת קידוש בעי' איש ואיהו אי אפשר לתקנו. היה יושב ומשלשל וממלא. פי' דאינו יורד למטה כדקאמר ת"ק מפני קבר התהום שמא יש כאן טומאה, וא"ת שפיר קאמר ר' יוסי מאי טעמא דת"ק דאמר ירדו ומלאום הא איכא משום חששא (דקסבר ר') [דקאמר ר' יוסי משום טומאת] התהום, ופ"ה ת"ק סבר דבעי' מלוי (מיד) [ביד] ולא שילשול בחבלים. ותימה דהתם משמע דלא בעי' מילוי כיון דליכא מאן דפסיל אפי' נתמלא הכלי מאליו (דתנן) [דתני] [בתוספתא דפרה פ"ג ה"ב] אמר לפניו רבי עקיבא משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלוין בקרנות השוורים כיון (ששתו) [ששחו] השוורים נתמלא הכוסות, אלמא משמע דלא בעי' מלוי ביד וא"כ הכי קשיא לן, לכ"נ לפרש הטעם דת"ק דלא חייש לקבר התהום מאותן מקום שהיה ממלא היינו משום דכיון שלא הוי שוהים באותו מקום כי אם מעט לדלות המים לא חיישינן לקבר התהום בהך פורתא, ור' יוסי חייש. לא גרסינן תניא נמי הכי. דא"כ משמע לכאורה דברייתא היא והיא משנה שלימה במס' אהלות [פ"ג מ"ז] דהכי תנן התם ר' יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ומודה בשקיפין ובסלעים. והרי דלת שיש בה כמה אגרופין. ולא קשרי ר' יהודה להוליך התינוקות עליהן, וקס"ד משום שאין אהל שלהם [חשוב] לפי שאין כוונתם לשום אהל אלא משום דניחא להם לתינוקות להיות על הדלתות יותר מעל השוורים, והוי אהל כעין מדבך של אבנים וסואר של קורות שאין כוונתם אלא להנאת התינוקות והוי כאהל שאינו עשוי בידי אדם, ומשום הכי אמר אביי לא הוצרכו (רבותי') כלומר לעולם קסבר ר' יהודה דאהל הוא, וכי קתני לא היו מביאין דלתות לפי שלא הוצרכו כיון דדי להם בשוורים.
<h2>דף כא:</h2>
עצמות וגידים תסוככני [איוב י' י"א]. אלמא סכך קרי ליה ובאדם משתעי קרא וכ"ש בהמה שכריסם [דמי] טפי לאהל. למדנו שהעבדים פטורים מן הסוכה. דאיתקוש עבדים לנשים ונשים פטורות מן הסוכה משום דמצות עשה שהזמן גרמא היא נשים פטורות.
<h2>דף כב.</h2>
ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. וא"ת תנינא חדא זימנא [לעיל ב' ע"א] שחמתה מרובה מצלתה פסולה הא צלתה מרובה מחמתה כשרה, וי"ל דלקמן בגמ' מקשא קשי אהדדי ומשנינן. [סוכה] ענייה. שיש בסככה קנים מעט ויש בה אויר הרבה אלא שאין בה ג' ביחד. קנה עולה וקנה יורד. שאין הקנים שוכבים יחד זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה, והשתא הוי חמתה מרובה מצלתה אפ"ה כשרה, דרואין כל שאלו מסככין יחד והוי צילתה מרובה מחמתה בכך. דאין בין זה לזה ג'. דהוי כלבוד והוי חדא, אבל אי איכא ג' פסול משום דליכא סכך כלל דלא מצטרפי זה עם זה. קורות הבית והעליה. ותני עלה בתוספתא [אהלות פי"ג ה"ו] [בד"א] בזמן שיש בהם פותח טפח, אין בהם פותח טפח טומאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת, קאי אסיפא דמתני' שהעליונות כבין התחתונות וכי אין בין התחתונות פותח טפח גם בעליונות נמי לא, ועל גבן נמי... טהור דחוצצות מפני הטומאה כיון שיש ברחבו טפח, והדר קאמר בד"א שיביאו טומאה וחוצצות כשיש ברחבן (טפח) של תחתונות [טפח] אבל אין רחבן טפח בין שהטומאה על (גבן) [תחתי]הן בין שהטומאה על גבן כנגד הטומאה טמא מן הצד טהור.
<h2>דף כב:</h2>
כאן מלמעלה כאן מלמטה. פי' האי דקאמר כי הדדי פסול למעלה קאי כשיש בין קנה לקנה אויר כמלוא קנה אפי' מצומצם פסול, לפי שאז הוי למטה רחב טפי החמה בארץ יותר מן הצל של סכך ונראה חמתה מרובה מצלתה. והאי דקאמרי' כי הדדי כשירה הוא היכא שלמטה בקרקע שוה החמה והצל, דאז בידוע שהקנים רחבים יותר מן האויר כיון שלמטה הוי הצל גדול כך כמו החמה. כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע, כלומר נקב שהוא רחב כשיעור זוז זריחת חמתו רחבה כסלע למטה. וקשה דמשמע להא פי' דאיסתירא גדול יותר מזוז, ובפ"ק דקדושין [י"א ע"ב] קאמר איסתירא פלגא דזוזא, ועוד קשה דהא קי"ל [עירובין ט"ו ע"ב] פרוץ כעומד מותר נמי מלמעלה, ולהאי פירושא דאם האויר כמו הקנים מלמעלה פסול, לכך נראה לר"ת דה"פ מלמעלה כי הדדי כשרה דפרוץ כעומד מותר, כאן מלמטה כלומר העומד בארץ ומצמצם כי הדדי פסול ודאי האויר רבה הרבה על הקנים ודומה לו קטן לפי שהוא עומד מלמטה ורחוק הוא מן האויר דנקב כזוז מלמעלה דומה לו קטן כמו איסתרא מלמטה ודוגמא לדבר כוכב גדול בשמים נראה לנו קטן כדאי' בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ג ע"א]. (וחכמים) [וב"ה] מכשירין. וצריך ליזהר לכתחלה שיהא כוכבי חמה נראין מתוכה שאין ב"ה מכשירין רק בדיעבד, אבל ודאי לכתחלה בעי' יהא כוכבי חמה נראין מתוכה.
ועולין לה ביו"ט. לחנם נקטיה, אלא משום דבעי למיתני סיפא גבי אילן ואין עולין לה תני רישא ועולין. שתים בידי אדם ואחת באילן. פ"ה עשה קרקעית מן מחצלת של עץ וסמך קרקעית הסוכה באילן ועשה מן האילן (ה') [ב'] מחיצות ואחת עשויה בידי אדם בארץ וסמך קצת קרקעית הסוכה באמצע הדופן והגביה הדופן מלמעלה מן הקרקעית י' טפחים, או שתים בידי אדם ואחת באילן הואיל ואם ינטל האילן נופל קרקעית הסוכה שאינו יכול לעמוד בסמיכת שתים שבארץ ואין עולין לה ביו"ט משום דקא משתמש באילן ביו"ט. (ולאו כלום דאפי' דירת ארעי לא הויא), ולא יתכן פי' זה דלא משמע דקאי אקרקעית, ועוד דבפ' מי שהחשיך [שבת קנ"ד ע"ב] משמע דסמך סכך הסוכה באילן ועושה אילן דופן לה. לכ"נ דאה"נ דהכא נמי ר"ל הכי דסמך סכך הסוכה באילן והקרקעית לא הוי האילן כ"א על הארץ ועשה ב' דפנות מן ב' אילנות ואחת בידי אדם או שתים בידי אדם ושתים באילן ואסור לאכול בתוכה ביו"ט דילמא אתי למינח מידי על הסכך וקא משתמש באילן וכ"פ רש"י ז"ל שם בפ' מי שהחשיך. וא"ת א"כ דמיירי שלא סמך הקרקעית באילן מאי קאמר ואין עולין מאי עלייה שייך באותה סוכה, וי"ל דבכל ענין שייך לשון עלייה כדקאמר בסמוך [כ"ו ע"ב] מעשה שהביאו לר"ג שתי כותבות וכו' ואמרו להם העלום לסוכה.
<h2>דף כג.</h2>
ולא גולל לקבר. פי' כלומר אם עשאוהו לארון של מת כסוי ול"נ דאין עושין כסוי לארון מן בהמה חיה, לכ"נ לפרש דגולל ר"ל כמו מצבה אבן גדול שמשימין ע"פ הקבר לסימן, ופעמים שאין לו (קבר) [אבן] ולוקח בהמה ומשימה אצל הקבר לסימן עד שימצא אבן גדול לשים אותה לשם. ניחוש שמא תברח. וכיון דאביי חייש לר' מאיר שמא תמות דלא שכיח ה"ה נמי דחייש לשמא תברח אבל מ"ד [דחייש] שמא תברח דהיינו ר' יהודה לא חייש למיתה כדאמרי' ביומא [י"ג ע"א].
<h2>דף כד.</h2>
ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. וא"ת אחרי דר' יהודה לית ליה ברירה אלמא ס"ל כר' יוחנן בפ' כל הגט [גיטין כ"ה ע"א] וכן [בפ'] מעשר בהמה [בכורות נ"ז ע"א] (ו)[ד]האחין שחלקו [לקוחות] הוי ומחזירין זל"ז ביובל מטעם דאין ברירה, ואית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בפ' החובל [ב"ק צ' ע"א] גבי דין יום או יומים, וא"כ לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכח גברא דמביא בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, צ"ל דנהי דאית ליה אין ברירה אית ליה אין מחזירין דקמצי [למימר מה] חזרה יעשו. וא"ת דהכא לר' יוסי לית ליה ברירה ובפ' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"ב] אית ליה ברירה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מייתי הוי גיטא, וי"ל דלמאי דמחלק בפ' כל הגט [שם כ"ה ע"א] בין תולה לדעת עצמו [לתולה] בדעת אחרים ניחא.
<h2>דף כד:</h2>
וכתב לה מ"מ. פי' בעירובין [ט"ו ע"ב, ראה שם ד"ה ת"ל וכתב]. דעביד לה בדהוצא ודפנא. וקשה דבפ"ק דעירובין [ט"ו ע"א] קאמר מחיצה העומדת מאליה לא שמא מחיצה ופריך מההיא מתני' דהכא ומוקי לה שנטען מתחלה לכך, לכ"נ לפרש דהתם אקשי ליה מגוף האילן, דמשמע לכאורה דמיירי בין עשה מחיצה מגוף האילן בין מן הנוף ולהכי אקשי ליה התם בעירובין הכי. [והכא] מקשי לרב [אחא] מגוף האילן ומוקי לה דעביד לה בהוצא ודפנא שאינה מטולטלת ברוח.
<h2>דף כה.</h2>
הולכי בדרך מצוה. כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו או לפדות שבויין פטורין מן הסוכה אפי' בשעת חנייתן. דאי כשמחזיק בדרך אפי' בדבר הרשות נמי כדקאמר בבריתא [לקמן כ"ו ע"א]. ומיירי כגון דאי עוסקים בסוכה הוו מתבטלו מן המצוה שהם מבקשים לעשות. פרט לחתן. ומשום חתן איצטריך קרא יתירא, דמקרא דממעטי שאר עוסקין במצוה לא ממעטי חתן משום דהא לאו עוסק במצוה הוא, אלא טרוד בעלמא הוא ויושב ובטל הוא ולא דמי לשאר עוסקים במצוה. שנאמר בהן פאר [יחזקאל כ"ד י"ז]. בכמה דוכתי' פר"ש ואבל מעולל בעפר קרנו ואין נאה לשים פאר תחת אפר, וקשה דהא כל ז' קרנו מעולל בעפר [כדאיתא באיוב ט"ז ט"ו] ולכ"ע מחייב משלישי ואילך כדאמרי' פרק בתרא דמועד קטן [כ"א ע"א]. לכ"נ כדפ"ה הכא שנאמר בהן פאר [שם] ואין לאבל להתפאר משום דכשמתפאר מראה בעצמו שהוא [אינו] אבל. חתן טרוד טרדא דמצוה. ואשמעי' קרא דלא מתחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זה המצוה הבא אליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר. טירדא דרשות. אעפ"י שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה ורחיצה וסיכה להראות כבוד מתו מ"מ אינו חייב להצטער.
<h2>דף כה:</h2>
ואם מישאל ואלצפן היו יכולין ליטהר. שהרי בא' בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה פרה שיזו על טמאי מתים שבהם לעשות הפסח בטהרה כדאמרי' בגיטין [ס' ע"א] ח' פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ופרה אדומה אחת מהן הילכך (מי') [מר"ח] עד (אחר) הפסח הוי יכולין ליטהר דהיה עד הפסח ט"ו ימים וא"כ היה יכול להיות להם הזאה ג' וז' קודם הפסח וקרא קאמר ולא יכלו. מישאל ואלצפן. תימה אמאי נטמאו והלא נשרפו הגוף שלם [סנהדרין נ"ב ע"א] ועפר שרופין אינו מטמא, וי"ל דשלדם היתה קיימת כאלו נשרפו ע"ג טבלא ואמרי' בפ' (התכלת) [המפלת] [נדה כ"ז ע"א] דשלדו קיימת טמא. ותימה דא"כ אמאי לא טימאו המשכן, וי"ל דנפלו דרך פתח חוצה ועל זה ניחא דמישאל ואלצפן שהיו זרים לא נכנסו למקדש והוציאם. [מיהו י"ל] כי בחכם העלום חוצה. טמאי מת מצוה היו. לא מת מצוה דוקא קאמר דאפי' מיתיהם נמי מת מצוה קרו להו להתעסק בהם כגון האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם.
פארך חבוש עליך. פי' שלא כדרך שאר אבלים לפי שאני עושה אותך לאות ולמופת בישראל [יחזקאל כ"ד כ"ד] אלמא אבל פטור בתפילין. וא"ת ול"ל טעמא אחר' כפר"ש בכתובות [ו' ע"ב] כדפי' לעיל דאבל פטור מן התפילין משום שנאמר בהן פארך חבוש עליך [יחזקאל כ"ד י"ז] וכתיב גבי אבל מעולל בעפר קרנו [איוב ט"ז ט"ו] ואין נאה לשים פאר תחת אפר, תיפוק ליה מדאיצטריך קרא ליחזקאל לומר דהוא ישים תפילין א"כ משמע אבל אבלים דעלמא פטורין כדקאמר הכא. וי"ל דאי מטעם דהכא א"כ יש לנו לפוטרו כמו כן משאר מצות כמו מתפילין אבל לההיא טעמא דפ"ק דכתובות כדפר' ניחא ליה דאין לנו לפוטרו משאר מצות כמו מתפילין משום דדוקא מתפילין פטור דאין נאה לשים פאר תחת אפר אבל בשאר מצות דלא שייך האי טעמא אין לנו לפוטרו כדפ'. וא"ת והא גבי תלמוד תורה אמרי' במועד קטן [ט"ו ע"א] דאבל אסור בדברי תורה מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום [שם] ואדרבה הו"ל [למימר] מדקאמר רחמנא ליחזקאל מכלל דלעלמא שרי, וי"ל דגבי יחזקאל לא בא הכתוב להחמיר עליו אלא להקל עליו מדשרית בתפילין שאינן ראויין לאבל כדקאמר הכא לפי שהם פאר כדפ"ה בכתובות [שם] הילכך לא ילפינן מיניה להקל (כע"ל) א"נ י"ל דלעולם לא אסר ליחזקאל ללמוד תורה וה"פ דקרא האנק דום אבל מתים לא תעשה שאתה מותר בדברי תורה ולהכי ילפי' מדשרייה רחמנא ליחזקאל מכלל דלעלמא אסור, והא (עלה) [דלא] קאמר מדשרייה בתלמוד תורה היינו משום דמפרש קרא בהדיא שמתלמוד תורה לא יעשה כשאר אבלים, ולפ"ה ה"ק האנק דום ומ"מ אבל מתים לא תעשה לגמרי.
אין שמחה אלא בחופה. משמע דחתן היוצא מחופת[ו] בבית אחר אפי' כלתו עמו לא יברך שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים, וכן משמע פ"ק דכתובות [ז' ע"ב] דקאמר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים משמע הא בבית אחר לא, ומיהו ודאי יש לנו לומר דמברכין ברכת חתנים ושהשמחה במעונו ואפי' בבית אחר כיון שהחתן והכלה הלכו לאכול בתוכו, דודאי הא דקאמר בבית חתנים לא אתא לאפוקי אלא בבית אירוסין דבית חתנים ר"ל בית ששם החופה החתן והכלה וכל בני חופה, דא"ל [ד]ר"ל בבית שעושין שם ברכת נשואין לבד, שהרי לפעמים שעושים אותה ברחוב העיר וא"כ ודאי יש לנו לומר דמברכין בכל מקום כיון שהחתן והכלה וכל בני החופה הולכין לשם. ומהכא ליכא ראיה דה"ק אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח החופה אלא כדי לאכול בסוכה, אבל אם הולך לגמרי בבית אחר הוא וכל החבורה אחריו כיון שנוהג החופה שם יכול לברך ברכת חתנים. וכן היה מעשה באדם שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכו ר"י לברך ברכת חתנים וכן עמא דבר. וכן יש אומרים מההיא דהכא ומההיא דכתובות שאם אוכלים בד' או ה' בתים שאין מברכין אלא בבית החופה כדמשמע הכא אין שמחה אלא בחופה, אבל נראה לר"י שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים שהוא מצרפן ובכולהו מברכין ז' ברכות כדאמרי' [ברכות נ' ע"ב] גבי שתי חבורות ששמש אחד מצרפן, ואומר רבינו יחיאל בשם רבינו יהודה רבו שאפי' אם אין שמש שם שמצטרפין מ"מ אם התחילו אותן של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו אותן שבחופה דמברכין ז' ברכות (ש)[ו]אפי' שאין שמש שמצרפן, ועוד שהן אוכלין מסעודה שתיקנו בשביל החופה. וחייבין בק"ש. פר"ש דבפסוק ראשון דיוכל לכוין דעתו ואין צריך כוונה אלא פסוק ראשון בלבד.
<h2>דף כו.</h2>
ושאר בני החופה חייבין. פר"ש ולית ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה, וקשה דא"כ החתן יתחייב, וי"ל בחתן איכא טירדא ולא יוכל לכוין אפי' בפסוק ראשון אבל שאר בני חופה חייבין בק"ש לבדם. הולכים בדרך מצוה פטורים בין ביום בין בלילה. אעפ"י שאין הולכין אלא ביום משום דטרידי ודואגין במחשבת המצוה. הולכי דרכים ביום. מתשבו [ויקרא כ"ג מ"ב] כעין תדורו נפקא דכשהוא בבית הוא הולך לדרכו כשירצה. וחייבין בלילה. אם הם ביישוב. פרצה קורא לגנב. רבא לא פליג דתשבו כעין תדורו דהא בריתא הוא לקמן [כ"ח ע"ב]. ואפי' חש בעיניו. ואפי' אין בו סכנה אלא בעין (ו)[ד]סכנת אבר כסכנת נפשות לחלל עליו שבתות כדמוכח פ' אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"א] גבי עין שמרדה. תרתי תלתי. פרש"י ב' פעמים או ג' לגימות שנותן לתוך פיו בבליעתו (ואם יש) [ו]שיעור בית הבליעה בכביצה. ומסיק כדטעים צורבא מרבנן ואזיל לכלה מלא פיו בבת אחת והיינו כביצה ועוד, והיינו בפת דפרי לא בעי סוכה. אבל לא שנת קבע. והא דקאמרי' [שבת מ"ט ע"א] תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים ואמר אביי שלא יפיח ורבא אמר שלא יישן בהם, לאו משום דשרי אביי ליישן שהרי הכא אסר אביי ליישן, אלא קסבר אע"ג שאינו נזהר משינה מניחן כיון שנזהר שלא יפיח בהן. היה ישן בתפילין. ר"ל שינת עראי דשינת קבע אסור.
<h2>דף כו:</h2>
נטלו במפה. פ"ה משום נקיות, ובחנם פי' כן שהרי ר' צדוק כהן היה כדמוכח פ' מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב] (ד)[ו]היה אוכל חולין בטהרת תרומה וידיו שניות הם ופוסלין תרומה שידים מי"ח דבר.
<h2>דף כז.</h2>
הא כביצה בעי נטילת ידים באכילה. ואין די במפה דילמא נגע כדמסיק פ' כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב]. ותימא דר' צדוק כהן היה וא"כ אפי' כביצה נמי שרי במפה בלא נטילת ידים כדאיתא התם התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות.
משלים ביום טוב אחרון. בשמיני עצרת ואעפ"י שאינה בסוכה מ"מ אכל (י"ח) [י"ד] סעודות ביום טוב ולהכי אהניה השלמה. תשבו [ויקרא כ"ג מ"ב] כעין תדורו. בירושלמי [ה"ז] מפיק לה מג"ש תשבו תשבו דכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ז' ימים [ויקרא ח' ל"ה] מה ישיבה האמורה להלן עשה לילות כימים אף ישיבה האמורה כאן עשה לילות כימים. וטעמייהו דרבנן כדמפרש הכא דגמרי' ט"ו מפסח וגו' [ויקרא כ"ג ו'], [ובירושלמי שם בעי אי] ומה להלן עד שיאכל כזית דגן אף בסוכה [ויקרא כ"ג ל"ט] עד שיאכל כזית דגן. אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. כלומר דברים הטעונים סוכה אלא יאכלו מיני תרגימא דלא בעי סוכה, חוץ מלילה הראשונה דצריך שיאכל דברים הטעונים סוכה. [מדאמר] (אף) הכא מכאן ואילך רשות דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל מלילה ראשונה ואילך, משמע דאי בעי לא אכיל פת ביו"ט רק בלילה ראשונה, וקשה דאמרי' התם [ברכות מ"ט ע"ב] דאם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח אין מחזירין אותו משום דאי בעי אכיל אבל בשבתות וימים טובים אם טעה חוזר משום דלא סגי דלא אכיל א"כ משמע דחייב לאכול פת בשבת ויו"ט, וי"ל דאה"נ דאינו חייב לאכול משום שמחת יו"ט [אלא] לילה ראשונה כדקאמר הכא, והא דאמרי' התם ר"ל לילה ראשונה של חג, וא"ת א"כ אמאי קאמר בביצה [ט"ו ע"ב] גבי יום טוב חלקהו חציו לאכילה וחציו למדרש א"כ משמע דחייב לאכול פת ביו"ט למ"ד חובה, וי"ל התם ר"ל מיני תרגמא אבל ודאי אינו חייב לאכול פת רק לילה הראשונה וכל זה דוחק דלא משמע [הכא] מההיא ראי' דר"ח אלא (אעפ"י) [ביום] דשבתות ויו"ט [דומיא] דר"ח ור"ח דוקא ביום דאין מקדשין את החדש בלילה אלא ביום קאמר, וא"כ משמע דחייב לאכול פת משום שמחת יו"ט כדמשמע בההיא דר"ח, והא דקאמר הכא מכאן ואילך רשות ה"פ רשות משום סוכה (וסוכה) [וחובה] משום שמחת יו"ט. וא"ת דהא בהא תליא דכיון שהוא אוכל משום שמחת יו"ט א"כ צריך לאכול בסוכה דאינו יכול לאכול חוץ לסוכה, וי"ל דז"א דאנן יכולין למצוא שהוא חובה משום שמחת יו"ט ורשות משום סוכה כגון ירידת גשמים שממשיך וא"כ אינו חייב לאכול בסוכה מפני שהוא מצטער כדאיתא לקמן [כ"ח ע"ב] ומ"מ מיחייב לאכול חוץ לסוכה משום שמחת יו"ט, ודוקא מלילה הראשונה ואילך רשות אבל לילה ראשונה בכל ענין חובה אפי' (המנודר) [מצטער] בסוכה, וניחא השתא הא דאי' בביצה [שם] חלקהו חציו לאכילה ר"ל אפי' מפת.
והא"ר אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וכיון דביום טוב אחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בסוכה לשם מצוה עובר משום בל תוסיף [האיך ישלים]. [ותימה] דאמרי' פ' ראוהו [ר"ה כ"ח ע"ב] אלא מעתה הישן בשמיני (בעצרת) ילקה א"ל שאני אומר מצוה שלא בזמנה אינו עובר על בל תוסיף ושמא י"ל דשאני התם דאינו עובר משום שהוא ישן בסוכה משום דאינו עיקר מצוה, אבל שאני הכא אם ישב בה לשם מצוה דעובר משום בל תוסיף כדפ"ה. חזר בו ר' אליעזר. פר"ש אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענות יתענה. דהרשות בידו [חוץ] מלילי יו"ט הראשון ובהא מיהא פליגי דרבנן סברי דאותו לילה ראשונה אין לה תשלומין ור' אליעזר סבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון, ול"נ דלישנא לא משמע כלל הכי דישלם לא משמע [לשון תשלומין, ועוד כיון דממצה ילפינן לא מצינו תשלומין למצה של] לילה ראשונה, וע"ק דמשמע בירושלמי [ה"ז] בלילה יו"ט ראשון בעי כזית דגן והיכי משלים במיני תרגומא, וע"ק דבסמוך גבי אפטרופוס של אגריפס לא פטר ר' אליעזר בסעודה אחת. לכן נראה דה"פ חזר בו ר' אליעזר ממאי דאמר דצריך לאכול י"ד סעודות בסוכה דודאי לא בעי סוכה, אבל מ"מ י"ד סעודות בעי, ומהאי דאמר דיכולים להשלים בשמיני עצרת בלא סוכה במיני תרגומא. פר"ש כגון פירות וכסנין וקפילוטות מבושלים. ול"נ הא דפי' ר"ש פירות דהא רבא מסיק פ' בתרא דיומא [ע"ט ע"ב] דפירי לא בעי סוכה ואם השלים בפירות לא יצא, לכ"נ לפרש דמיני תרגמא הוי בשר וכביצים ושאר דברים שמלפתין בו את הפת לבד שרי. ומכאן אומר ר"ת דסעודה שלישית של שבת הוי במיני תרגומא מידי דהוי השלמה גבי סוכה, אבל בפירי לא הויא כיון דפירי לא בעי סוכה, אבל מיהו נ"ל דבעי פת בסעודה שלישית בשבת, דמהיכא נפקא [שבת קי"ז ע"ב] ג' סעודות בשבת, משום דכתיב בפרשת שבת [שמות ט"ז] ג' פעמים היום, ובאותה פרשה כתוב מן הרבה פעמים, משמע דבעי פת דומיא דמן, וכן [ר"]ת מחמיר מהאי טעמא דצריך לחם משנה בסעודה שלישית משום דהא דבעי' לחם משנה בשום מקום מאותה פרשה מפקי' לה, אבל ודאי אינו צריך כדאיתא במדרש דעומר אחד היה יורד לכל אחד בחול בכל יום כדכתיב עומר לגלגולת וכל אחד הי' עושה ממנו שתי עוגות אחת בבקר ואחת בערב, ובערב שבת היה יורד ב' עומרים הרי לך ד' עוגות ואוכל אחת מן הד' עוגות ע"ש נשארו ג' לצורך שבת בליל שבת עושה המוציא על ב' עוגות לקיים לחם משנה והיה אוכל אחת מיד אותה שעשה בה ברכת המוציא, ומניח שתי העוגות שנשארו בשבת בבקר ועושה המוציא עליהם לקיים לחם משנה ואוכל הפרוסה ומניח את השלימה שנשארה למנחה לצורך סעודה שלישית והיה אוכל חציה או רובה והמותר אוכל במוצאי שבת כדר' זירא דאמר [שבת קי"ט ע"ב] לעולם יסדר אדם שלחנו במוציא שבת אעפ"י שאינו אוכל [אלא] כזית, ש"מ שא"צ לברך על שתי כיכרות במנחה בשבת, וכן קידוש אינו עושה אלא בשתי סעודות הראשונות, כך איתה במדרש.
<h2>דף כז:</h2>
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות [ויקרא כ"ג מ"ב]. פר"ש דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואי איפשר שיהא של כולם דלא מטי שוה פרוטה לכל חד ואי אפשר להיות אלא על ידי שאלה, ול"נ דשמא מיירי שתלו בה מרגליות ואבנים טובות ועשו אותה כל כך יפה שיש שוה פרוטה לכל חד, לכ"נ לפרש דה"פ (עד) [ע"כ] לך דגבי סוכה אינו כמו לכם דכתיב [ויקרא שם מ'] גבי לולב ואתרוג, דהתם ר"ל לכם ממש ואפי' בשותפות לא מהני דבעי שיהא שלו ממש ולא אחר עמו, וסוכה מהני בשותפות כדמשמע הכא מקרא דכל האזרח וגו'. והשתא פי' דאתרוג לא מהני בשותפות, והא דנהגו העולם לקנות אתרוג לכל הקהל בשותפות, היינו טעמא דמהני משום דכל אדם דעתו להקנות חלקו לחבירו בשעת ברכה מתנה על מנת להחזיר.
<h2>דף כח.</h2>
הזקקתוני. כלומר אתם רוצים שאומר לכם דבר שלא שמעתי מרבותי אני אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן שאין אני אומר דבר שלא שמעתי מרבותי. לא שחתי שיחת חולין. כלומר מה שספק בידי לא מפני שטרחתי בכל אלה כלומר בשיחת חולין דמימי לא שחתי שיחת חולין ואי אפשר בדאמרי' רבותי' דבר בבית המדרש ולא שמעתי ומה שלא שמעתי לא אומר כך מידתי. שיחת דקלים. פ"ה לא ידענא מה היא. וי"מ שהם עושין משל כמו שמדברים דקלים זה עם זה. נשרף. פי' שהיו מלאכי השרת סביביו ומתקבצים לשמוע דברי תורה מפיו ועוד נראה לפרש ר"ל שהיה אש ממש סביביו שהיו הדברים כיום נתינתן בסיני באש וכן מצינו בירושלמי [חגיגה פ"ב ה"א] דתנינן על ר' יהושע ור' אליעזר שהיו מסובין בסעודה ודרשו ונפק אש מביניהם.
הלכתא נינהו. ל"ג נינהו כמשמע מדקאמר בסמוך הי קרא והי הלכתא א"כ משמע דלא הוי הלכתא כ"א חדא ולכך נראה [דל"ג] נינהו וה"פ ודאי הנך תרתי מילי ליכא למידרשינהו לתרוייהו מקראי דא"כ זו הי' לרבות אף זו לרבות ואם זו הי' למעט אף זו למעט אלא ע"פ ההלכה שנאמר למשה בסיני באחת מהן לחילוף נאמרו ב' דברים הללו זו לחיוב וזו לפטור וחדא מינייהו לאו ממשמעותא דקרא אלא רבנן אסמכינהו אקראי חדא ממשמעותא וחדא אסמכתא בעלמא דאלו קרא חילופא משמע, וחדא מן הב' קראי למילתא אחריתי אתא.
<h2>דף כח:</h2>
הקיש הכתוב אשה לאיש. תימה דאמרי' פ"ק דערכין [ד' ע"ב] אין לי אלא איש שהעריך אשה שהעריכה מנין וכן פ' ד' מיתות [סנהדרין ס"ו ע"א] גבי מקלל אביו ואמו כתיב [איש [ויקרא כ' ט'] ופריך איש אין לי אלא איש אשה] מנין [ולא קאמר] מדהשוה הכתוב איש לאשה, וי"ל דלענין פרשה [דנאמרה בלשון זכר] הוא דאמרי' שהשוה הכתוב אשה לאיש, (אלא) [אבל] היכא דכתוב איש בהדיא ממעטי' אשה. כאן בקטן שהגיע לחינוך. ושיעור יש בקטן כדמפרש בברכת המזון כן נראה [כאן] כן ובמגילה כן. משל לעבד וכו'. כלומר גשמים שיורדים בחג סימן קללה הם משל לעבד וכו'.
<h2>דף כט.</h2>
חצבא. כד של חרס ששואבין בו מים ושחיל דלי של עץ ולא הוי מני משתייה פי' כוסות ושאר דברים ששותים בהם אבל דברים ששואבין בהם המים. ואמרי לה [בר] ממטלתא. [אין שרגא מענינא דקערה דקערה בר ממטלתא היינו] בענין שאין משתמש בהן, דבשעת סעודה אוכל בקערה בסוכה, אבל שרגא אפי' בעודו דולק והוא משתמש לאורו אסור להיות בסוכה כדמוכח פ' לולב וערבה [מ"ח ע"א] ושמא היינו טעמא משום דמוקי לה בסוכה קטנה וחיישינן שמא תשרף סוכתו, ותדע דהדלקה דוקא מדלא נקיט ועייל בה הנר כדקתני התם מעייל מני מיכלא. מי שפך למי עבד לרבו. וה"ק משל לעבד שעשה לרבו עבודה שאינו מקבל שאין עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עושים כשורה, או דילמא ה"ק ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר צא מלפני דאי אפשי בשימושך וירידת גשמים היא שפיכת הקיתון ומ"מ סימן קללה היא, ומיהו פי' דמתניתין מיבעיא ליה שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת גשמם.
<h2>דף כט:</h2>
לולב גזול פסול. משום דכתיב ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג מ'] משלכם. יבש פסול. משום דבעי' מצוה מהודרת דכתיב זה אלי ואנוהו [שמות ט"ו ב'], ולא נהירא דהא דבעי' זה אלי ואנוהו היינו למצוה לכתחלה אבל דיעבד כשר כדאמרי' לעיל [י"א ע"ב] מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר בדיעבד, לכ"נ לפרש דיבש פסול משום דבעי' שיהא הדר דמקשי' [לקמן ל"א] לולב לאתרוג מה אתרוג דבעי' הדר [ויקרא שם] דכתיב פרי עץ הדר אף לולב בעי' הדר, וא"ת והיכי מברכין בלולבין שלנו והלא כולן יבשין, וי"ל דיבש דהכא הוי כדי שתהא נפרכת בצפורן כדאמרי' גבי מומין דבכור [בכורות ל"ז ע"א] ובשביל זה לולבין שלנו כשרים שהרי אין יבשין כל כך שנפרכין בצפורן, וכן משמע לקמן [ל"ג ע"א] גבי הדס יבש ונשתייר שני בדי עלין לחין כשר ומשמע דאין היובש תלוי אלא כדי שלא יהא נפרך בצפורן כמו יבשות דאוזן הבכור דר' משולם אומר יבשה שתהא נפרכת בצפורן, אבל אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי חרצנים וזגים יבשים דמפרש בגמ' י"ב חודש, (כדמפ') (ו)[ד]משמע לקמן [ל"ג ע"א] דאין היובש תלוי בזמן די"ב חודש (כדפי'). נקטם ראשו. תימא אמאי קאמר [לקמן ל"ב ע"א] ניטלה התיומת פסול פשיטא מדנקטם פסול כ"ש ניטלה, לכ"נ (דניטלה) [דנקטם] מיירי ראשין של כל העלין והוי פסול גדול. אלא ביום טוב שני לולב הגזול [אמאי] פסול. [א"ת] מה (ליסגי) שני ליה [הדר דילפי] (כ)[ב]אתרוג דפסול ואפי' ביום טוב שני ומ"ש כשהוא גזול [וכן חסר דפסולה] (כ)דדרשי' ולקחתם לכם [ויקרא כ"ג מ'] לקיחה תמה [וכשר ביו"ט שני], וי"ל דהא דילפי' מאתרוג היינו מה שנראה בעין לעולם כגון הדר אבל גזול דזה לא ידעי' (על) קבעי שפיר ביום טוב [שני] מאי טעמא [דפסול].
מסכת סוכה
<h2>דף ל.</h2>
משום מצוה הבאה בעבירה. והא (דתלינן) [דתניא] לקמן פ' לולב וערבה [מ"ג ע"א] לכם [שם] משלכם להוציא את הגזול, משום (שמואל) [שאול] איצטריכא ליה דבלא לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה ואע"ג דכתיב גבי קרבן [ה"ה] בשאר [מצות] דהוי דאוריתא כדמוכח פ' הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"א] הרי שגזל סאה של חטין ואפאו והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ, וא"ת ולקמן [ל"א ע"ב] פסלי' אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה, וי"ל דלא דמי לגזול משום עבירת הגזל באה המצוה בעבירה אבל [באשירה ועיר הנדחת] לולי (מחמת) העבירה שנעשית בו מי לא נפיק ביה. כי יקריב מכם [ויקרא א' ב'] אמר רחמנא והאי לאו (ראיה) [דידיה] הוא. ותימה דנפיק ליה מאדם מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזול שהרי הכל היה שלו אף אתם לא תקרבו מן הגזל, ובמרובה [ב"ק ס"ו ע"ב] ממעט גזול כמו כן מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה ממכם, וע"ק דהא מכם איצטריכא ליה בפ"ק דחולין [ה' ע"א] לומר מכם ולא כולכם להוציא את המשומד, וי"ל דבהרבה מקומות אין התלמוד מביא עיקר הדרש כדחזי' בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] דריש נגעים ביום שנאמר וביום הראות [ויקרא י"ג י"ד] וכו' ובפ"ק דמ"ק [ח' ע"א] דריש ליה (מילי) [מלי] ולא לאורי [ויקרא י"ד ל"ה]. אלא לאו ביאוש. תימה משמע הכא דר' יוחנן קים ליה דיאוש קני ובמרובה [ב"ק ס"ח ע"ב] גבי תשלומי ד' וה' קאמר דחייבי' בין [לפני יאוש ובין] לאחר יאוש וכו' ואי כר"[י] דיאוש קני אמאי חייב שלו הוא מוכר אלמא דיש ליה דיאוש לא קני, לכ"נ דגר' הכא הא קנייה [ותו לא, ואפי' גרסי' ביאוש יש לפרש] ביאוש וגם בשנוי רשות.
<h2>דף ל:</h2>
בהושענא דאונכרי גופייהו. [כי גזזו אונכרי להוי יאוש בידהו]. תימה ההוא יאוש שלא מדעת הוא דלא ידע ביה נגזל בלוקח וקי"ל בריש אלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"ב] דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וי"ל דלא מיקרי שלא מדעת אלא היכא שבא לידו קודם שידעו בעלים שנאבד מהם אבל [הכא] ידעו ונתיאשו מקודם [אלא] דאין יאוש לקרקע. [ולקניוה בשינוי מעשה. וא"ת] דאיך יהא ראויין לאונכרי והא הוי מצוה הבאה בעבירה, וי"ל דכיון דהוי ספק גזלנא [לא] שייך בהו למימר [מהב"ע]. שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. ואע"ג דקנו מדרבנן כדאמ' בריש הגוזל קמא [ב"ק צ"ג ע"ב] בגזל עצים משופין כגון נסרים ועשאן כלים, וי"ל דהתם קני משום תקנת השבים, והכא בלולב לא שייך תקנת השבים לפי שנקל להתיר אגודו, ומה שנקצץ ממחובר דלא חשיב שינוי כיון שלא נשתנה שמו בכך דמעיקרא אסא והשתא אסא. וליקניהו בשינוי השם. תימה דאמרי' דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא הוי שינוי [וה"ה בשינוי השם כדאמרינן בב"ק [דף ס"ז ע"א] גבי מריש דחוזר לברייתו בשינוי השם לא שמיה יאוש] וי"ל דהתם הוי שינוי (מעשה) [השם בלא] (בהדי) שינוי (השם) [מעשה] שהרי כמו שהוא בנאו בבירה ולהכי לא קני בחוזר לברייתו, אבל הכא דאגדו הוי שינוי מעשה בהדי שנוי השם [קני] אע"ג דהדר למלתיה.
<h2>דף לא.</h2>
ורבנן סברי קרקע [אינה] נגזלת. תימה לחכמים היאך יוכלו למצוא סוכה פסולה משום גזל, וי"ל כגון שבנה אדם סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה וגזלה חבירו והיא נגזלת לפי שאינה מחוברת ואין עליו להחזיר הדמים לפי שלא טרח לבנותו ולא הוציא עליו יציאה הילכך גזילה היא כפ"ה ובחנם דחק. ור"[י] סבר לא מקשי' לולב לאתרוג. פ"ה לפי שאין אדם דן (ג"ש) [היקש] מעצמו, וקשה שהרי שני מקראות הסמוכין זה לזה ניתנו לידרש מן התורה שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר [תהלים קי"א ח'] וכ"ש דברים המוקשים בפסוק אחד ואפי' ר' יהודה דלא דריש סמוכים [ביבמות ד' ע"א] מודה [בהיקישא] דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש דאינו דן אלא א"כ למדה מרבו, וי"ל דשמא [פליגי אי] היקשא כזאת קים לן דלא למיעבד. אין אוגדין את הלולב אלא במינו. תימה היכי בעי למימר משום דבעי' הדר והרי פסול במתני' [לקמן ל"ו ע"ב] בגומוניות של כסף ושל זהב, ושמא המ"ל וליטעמיך.
<h2>דף לא:</h2>
האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. תימה א"כ קשין דר' יהודה אדר' יהודה שהרי לעיל [ע"א] קאמר דלולב בעי אגד ואי ערב ליה ממין אחר ה"ל חמשת המינין והכא קאמר לר"י צריך אגד כי אז לא הוי תוספות, וי"ל דמיירי הכא לר' יהודה כשנתנו חוץ לאגד אבל לעיל מיירי שנאגד למין חמישי. זימנין דאיכא ואתא למסרך. וכן הלכה (דא"כ) [דאם] לא מצא אתרוג לא יקח שום פרי אחר, ואם לא מצא אתרוג [כשר] יברך בפסול מדנקט פריש או רמון או ש"מ דלא גרע מלולב פסול לרבנן בשעת הדחק. הירוק ככרתי. י"מ כעין שעוה, וי"מ ווירד. ושיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כזית. וזה אינו פלוגתא דלקמן [ל"ו ע"א] דאתרוג הבוסר דפליגי רבי [עקיבא] ורבנן דהתם ישנו פסולו לפי שלא הניחו ליגדל כדי צרכו והכא ישנו פסול לפי שלא יהיה גדול עוד, וגם באתרוג לא שייך לומר בוסר, דקאמר שיעור דבוסר גבי ענבים איתמר, דבגמר בישלן נמי קטנים המה, אבל לא שייך באתרוג שהוא פרי גדול לגמר בישולם. באשירה דמשה עסקינן. [וה"ה דישראל] משמע אבל אשירה דע"ז [דנכרי] כשרה, ותימה דאיך יכול להיות כשר והא כיון דאגבהה ישראל קנייה והוה ע"ז ביד ישראל וכי תימה קאמיירי כשביטלו הגוי כשמכרו א"כ איך קרו ליה לולב של ע"ז, וי"ל (דנ"ל) כגון שלקחו ישראל והגביהו ע"מ שלא (לקחת) [לקנות] ולעולם הוי של גוי ובחליצה כה"ג [ביבמות ק"ג ע"ב] אם חלצה במנעל שאינו שלו חליצתו כשרה (א"כ) דומיא דשאול.
<h2>דף לב.</h2>
כי חופיא. פ"ה שנפרדו עליו מן השדרה ואין מחוברין אלא ע"י אגודה, וברוב העלין מיירי, וקשה שהרי פשיטא דבזה פסול צריכא למימר, לכ"נ לפרש כי חופיא היינו שיחלק כל עלה לשנים לפי שכל עלי הלולב כפולין ועמד וחילקן שכן דרך לעשות חופיא שקורין כלאי בלע"ז. נחלקה התיומת מהו. א"ל שנחלקו עליו בראש השדרה דכולהו (הכל) [הכי] איתנהו אלא צ"ל כדפ"ה ב' עליו העליונים האמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם. דרכיה דרכי [נועם] [משלי ג' י"ז]. רבא לא היה שם ומ"ה לא מייתי קרא דהאמת והשלום אהבו [זכריה ח' י"ט]. כפת [ויקרא כ"ג מ'] כתיב. (דהא) [בהאי] מודי כ"ע דיש אם למסורת.
<h2>דף לב:</h2>
שדרה של לולב טפח. למר כדאית ליה ובריתא מסייעא לר' פרנך בפ' המפלת [נדה כ"ו ע"א] דחשיב שיעורין טפח וקחשיב שדרו של לולב, וצריך ליזהר למטה שיהו העלין מתחילין מראש הלולב וצריך ד' טפחים מקום שראוי לכפות שלא יהיה אופתא פי' עץ יחידי וכן בפ"ה ר' יוסף.
דובלא. עץ שקורין קשט נייר. דרכיה דרכי נעם [משלי ג' י"ז]. ואין זה נועם שמכה ידיו בקוצים. האמת והשלום אהבו [זכרי' ח' י"ט]. ואין זה לא אמת ולא שלום שהן עשויין לסם המות. תלתא טרפי. ג' עלין בקן אחד כזה: ויורדין מתוך עוקץ אחד, ותימה גדולה היא זאת דאינו מצוי ושמא חד קינא מיירי שיש ג' עלין סביב העץ ואינן גבוהין זה מזה והוי כחד קינא.
<h2>דף לג.</h2>
ואימא ה"נ. ותימא היכי ס"ד למיפסלינהו משום שם לווי מידי הדס כתיב והא אפי' הרדוף מכשירי [אי] לאו משום דרכיה דרכי נועם. נקטם מערב יו"ט מהו. אע"פ שבקו' מזכיר נראה ונדחה הא דהכא (דחזי) [דיחוי] מעיקרו כיון דבתחלת יו"ט לא חזי כדמפרש לקמן גבי אשחור מעיו"ט ונהי דגבי קדשים פשיטא לן דדחוי מעיקרו הוי דחוי גבי מפריש נקבה לפסחו [פסחים צ"ח ע"א] וגבי בהמה של שני שותפין פ"ק דזבחים [ב' ע"א] ופ"ק דקדושין [ז' ע"א] מ"מ גבי מצות מיבעיא לך. והכא במילף לולב מסוכה קמ'. והוה מצי לאשמעינן פלוגתייהו בלקטן בהיתר כמו מעיו"ט לאחר שאגדו, והא דנקט פלוגתייהו בליקטן באיסור כמו ביו"ט היינו לאשמעי' דאפ"ה חכמים מכשירין דאין דיחוי.
<h2>דף לג:</h2>
ב' וג' [מקומות]. נמי מיחזי כמנומר ופסול. לעולם בתר דאגדיה וקסבר הזמנה בעלמא הוא. ואית דג' וקסבר לולב א"צ אגד ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא, ולא יתכן כלל, דאי צריך אגד א"כ מיפסל משום תעשה [דברים ט"ז י"ג] ולא מן העשוי דילפי' לולב מסוכה כדאמ' לעיל [י"א ע"ב].
<h2>דף לד.</h2>
ואחת למקדש. [תימה] כיון דלית הלכתא אימא אף בגבולין דמידי מקדש כתיב בקראי.
<h2>דף לד:</h2>
ענף עץ עבות [ויקרא כ"ג מ'] בג'. פ"ה ענף אחד עץ אחד עבות אחד ותימה דלעיל [ל"ב ע"ב] אוקימנא ענף עץ שענפיו חופין את רובו. ערבי נחל [שם] שתים. אפי' נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפי' למ"ד צריך אגד אלא א"כ מוסיף מין אחר וקרא קאמר לכל הפחות לא ישים פחות משתי ערבות. שתהא לקיחה תמה. ביו"ט שני לא קפדינן אשאר מינים שבלולב. ולידרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי. תימה הא לא ס"ל כר"ע אלא כר"ט, וי"ל דכל זה מן (הרויח) [הדיוק] שבא להוכיח דשמואל לטעמיה דכר' טרפון ס"ל מדפחי' להו כותיה כדי שימכרו בזול דהיה לו להפחידם מר' עקיבא דמיקל טפי וקאמר דאדרבה מפחיד טפי מר' טרפון דג' קטומי' שכיחי מחד דלא קטום ולעולם לא תשמע ליה דסבר כר"ט, וקשה דבפ' כל שעה [פסחים ל' ע"א] אמרי' דקדרות בפסח משהו להו כשמואל עד אחר הפסח ועבוד בהו בין במינן בין שלא במינן ואזיל שמואל לטעמי' דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זבונייכו ואי לא דרשי' להו כר' שמעון דשרי חמץ אחר הפסח כי ליתיה בעיניה וקשה דא"כ [חזינן ד]מפחידם במידי דס"ל די"ל דהתם אין נ"ל טעם דמה לו להפחיד במידי דלא ס"ל אבל הכא מצי למימר דמה שמפחידם כדי שימכרו בזול הוא ותהא המצוה מצויה ולא ימנעו משום יוקר, וא"ת אי ס"ל כר"ט לידרוש להו כותיה דכה"ג פריך [בפסחים שם] ומתרץ אתריה דרב הוה וי"ל דהכא הניח משום הידור מצוה.
<h2>דף לה.</h2>
ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. תימה מנא לן דקרא בפלפלין מיירי אימא אתרוג ואי נמי תלתן דטעם עצו ופריו שוה, וי"ל דאתרוג לא איצטריך לרבויי דמילתא דפשיטא דמין אילן הוא ותלתן פשיטא שהוא מין ירק מדחשיב ליה [במס' ערלה פ"ג מ"ו] כלאים בכרם. [אתרוג של ערלה מ"ט וכו']. וא"ת אתרוג דערלה תיפוק לי' דכתותי מיכתית שיעוריה דערלה הוא מן הנשרפין קא חשיב פ' בתרא (דתרומה) [דתמורה] [ל"ג ע"ב] והנשרפין לא יקברו, וי"ל דאגב דנפקא מינה לענין מעשר להכי נקט [לגבי] (מעשר) [ערלה]. אתיא לחם לחם. תימה דבפ' כל שעה [פסחים ל"ה ע"ב] נפקא לן דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ וכו' [דברים ט"ז ג'] וקאמר שאיסורו משום לא תאכל עליו חמץ יצא זה שהוא בל תאכל טבל תיפוק ליה דבעי' מצה שלכם וטבל לא הוי שלכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דלא נפיק (בטבל) [בדמאי] אלא משום דאי בעי מפקר לניכסיה אבל ודאי טבל לא נפיק, וי"ל דלא דמי [דהא] דאינו יכול לצאת באתרוג דאם יחתוך ממנו כדי לעשר א"כ יהא חסר, ועוד דהאי אתרוג הוי כמו אתרוג דשותפות דיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית אבל גבי מצה הוי כלכם ממש שהרי אם חותך מן המצה של טבל מעט ותקנה הוי מתוקן השאר וא"כ לא היה ביה איסור מעיקרא כ"א טבל. (דיש בו לאכילה הך טעמא דמצי למימר לפי גבי אכילה).
<h2>דף לה:</h2>
מפני שמכשירו. שהלולב כמו שהוא אגוד נותנן במים כדי שלא יבשו עליו דתנן במתני' [מ"ב ע"א] ומחזירו [וכו'] וכשנוטלו נוטפין המים על האתרוג. מאכילין את העניים. משנה פ"ג דדמאי [מ"א] ופליגי בגמ' [ירושלמי שם] דלא אמ' אלא בעניים חברים ובאכסניא שהם ישראל, [או בעניי עם הארץ ואכסנאי נכרי]. עלתה חזזית על רובו. בירושלמי מפ' משמע דפסול זה אינו אלא ביו"ט ראשון. ניטלה בוכנתו. פר"ש בשם רבו הזקן ניטלה פיטמתו ראש האתרוג ודוגמתו פיטמה של רימון ובגמ' פי' דר' יצחק בר' אליעזר קרי לפטמתו בוכנתו לפי שהוא חד כמין בוכנא ובשם רבו הלוי פי' דפטמתו ועוקצו שנים בזנב אכן עוקצו שהוא העץ מה שהוא חוץ לגומא שבאתרוג כשר פיטמתו שניטל העוקץ מן שבתוך האתרוג וחסרו, והקשה בקו' שלא מצינו בשום מקום פיטמה עוקץ, ור"ת פי' דמצינו פיטמה ועוקץ במקום אחד (במקום) [בפ'] יוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] גבי סימני בגרות בן עזאי אומר [משתשחיר פטמתו ר' יוסי אומר] כדי שיתן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור (ושוקע) [ועוקץ] הוא חדו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו, ופיטמה הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר, וקצת נראה מדמזכיר פיטמתו ועוקצו וחוטמו וכן גבי דדי האשה משמע שלשתן במקום אחד ופי' כאן חוטמו מקום שמשפע ויורד לצד ראשו.
<h2>דף לו.</h2>
הא בכולה הא במקצתה. פ"ה דמקצתה פסול דמיחזי כמנומר ור"ח פי' איפכא בכולה פסול דלטרפות מדמי לה וגבי טרפות אשכחן [חולין נ"ה ע"ב] דגלודה טרפה ואם נשתייר כסלע כשרה דהדרא בריא. אי נסדק וכו'. תימה דאיך יכול לדמויי לריאה והלא ריאה שניקבה עורה טרפה ובאתרוג אמרי' דבעי' ניקב כדאיסר, וי"ל דשאני ריאה לפי שיש לה עור ממש וכאשר הוא נוקב א"כ הוא מפולש שהוא מעבר לעבר אבל אתרוג דאין לו עור לאו, דומיא דהכי איכא על הלב שנוקב לבית חללו לפי שאין ללב עור ממש, וא"כ נראה דאתרוג שניקב עד (הלב) [החלל] מקום הגרעינים מפולש קרו ופסול כדמוכח בשמעתין דבעי למיפסל כי נשפך [כקיתון] דאימר לא קיימי סמפונות, ולענין דבעי מפולש ממש מעבר אל עבר היינו שלא כנגד (הלב) [החלל]. אתרוג כדור. כלומר עשוי כעין פלוטא בלע"ז, שמשחקים בו התינוקות כדדרשי' בפסיקתא דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שזורקות זו לזו כן דברי תורה נזרקים מפה לפה, וי[ש] ש[גרסי] כדוד בדלי"ת כמו דוד [ועגול] כקדרה.
<h2>דף לו:</h2>
מקורזלות. פ"ה (סדורות) [חדודות] וטובות לקנח, ולא משמע בפ' אלו עוברין [פסחים מ"ז ע"א] גבי יש חורש תלם אחד ומפ' אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי דם צפור ומשני באבנים מקירזלות וגבי כסוי מה צריך להזכיר אבנים (סדורות) [חדודות] לכן פר"ת מקורזלות רכות דחזי לחרישה וזריעה. ובשבת מותר להכניס ג' אבנים, מקורזלות לבית הכסא. (ובית ובשדות) [בתוך ד' אמות] ובית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן טלטול אלא מדרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור, וליתא שהרי מדקתני להכניס משמע שיש בו מחיצות וכן במס' תמיד [כ"ז ע"ב] גבי רב ספרא אמרו נחר ליה ומיהו לדידן דאית לן בית הכסא קבוע בביתינו אסור כדמוכח בשלהי המוציא [שבת פ"א ע"ב] דשרי ר"ח להעלותן אחריו לגג ומקשה מהא דאסרי' ליטול קיסם מלפניו לחצות בו שיניו ומשני התם קובע מקום לסעוד הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע היכא דקבע אסור אלא א"כ הזמין מבעוד יום.
ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינין שבלולב. ולית ליה הא דדרשי' ליה [לעיל י"ב ע"א] באספך מגרנך ומיקבך [דברים ט"ז י"ג] בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ"מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כדגמרי', אי נמי מחגיגה [יליף] אכן אינו כחגיגה ממש לפי שאינו בעלי חיים כמוה. כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל. וזה הלשון ישנו בכל שעה [פסחים כ"ז ע"ב] וקשה דהתם פסיק כותיה והכא אמ' דאין הלכה כר' יהודה דלא מכשר אלא בד' מינין, וי"ל דהא דקי"ל התם כר"י היינו מכח דין אחר דיליף במה מצינו מנותר וכו'.
<h2>דף לז.</h2>
דבעי' לקיחה תמה וליכא. והכא ליכא למימר דלא להוי חציצה כדקאמר לעיל דלעיל איירי כשאגד בלולב והכא כשכרך בידו, ובסוף מקום שנהגו [פסחים נ"ז ע"א] גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כרך בשיראי ועביד עבודה ובפ"ה דהוה עביד חציצה ואע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ה"מ דרך כבוד אבל דרך ביזיון לא והתם נמי אע"ג דכריך ידיו בשיראי לכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האיברים, ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם. נפל משפופרת לשוקת. פ"ה לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים, ואי אפשר לומר כן דהא שפופרת גופה מקבלת טומאה כדמוכח בחומר בקדש [חגיגה כ"ג ע"א] שפופרת שחתכה למי חטאת יטמא ויטביל ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בז' הימים שמפרישין בה השורף את הפרה ללשכת בית הבירה [ולשכת] אבן היתה נקראת כדמפ' ביומא [ב' ע"א] דעביד משום מעלה.
<h2>דף לז:</h2>
וניגבייה לאתרוג וליבריך. תימה דהיה לו לומר הואיל [ובשיעורה] (ו)גבוה מכולן. מנענעין בהודו [תהלים קי"ח] תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשתא (כעין) [במנין] פרשה שבס' תלים, וי"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא הוא, ולמה מנענעין בהודו [וב]אנא הושיעה נא אע"פ שאין אנא הושיעה נא לא תחלת הפרק ולא סוף משום דכתיב אז ירננו כל עצי יער [תהלים צ"ו י"ב] כי בא לשפוט את הארץ [שם שם י"ג], הודו לה' כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו אלקי ישענו [דברי הימים א', ט"ז ל"ה] והיינו הרינון דמנענעין בלולב בהודו ובאנא הושיעה נא, ועכשיו שנהגו העולם שהש"צ אומר יאמר נא, (אבל הוא ש)[ו]עונין הקהל [הודו, וכן ביאמרו נא מנענעי' על כל הודו והודו] ובשעת הברכה לא מצינו שחייב לנענע בתחילת נטילה [אלא] מדאמרי' סוף פרקין [מ"ב ע"א] קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שחייב לנענע בנטילתו אע"פ שאינו יודע לקרות הלל. כדי לעצור רוחות רעות. ובפ' כל המנחות [מנחות ס"ב ע"א] חשיב כל התנופות ושמא בכל התנופות אין עושין כן אלא דוקא בתנופה דשתי הלחם דעצרת וכן לולב משום דאמרי' פ"ק דר"ה [ט"ז ע"א] דבחג נידונין על המים לכך מנענענין בלולב. ובערוך [פירש בערך נע] וצריך לנענע בהולכה והבאה וגבי לולב צריך לנענע לד' רוחות ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו הרי שש דברים ובירוש' מפרש צריך לנענע [ג"פ] על כל דבר ודבר ובעי ר' זירא אמטויי ואיתויי חד או דילמא אמטויי חד ואיתויי חד ולא איפשיטא ועבדי' לחומרא והני הכן והכן חד בנענוע ג"פ על כל דבר ודבר ולכל רוח ורוח ולכל פסוק ופסוק ועולין ל"ו ל"ב לולב. (מ מקיץ או') דבר נענועין פי' ר"ל לכל תיבה ותיבה.
<h2>דף לח.</h2>
ביו"ט שני [כו' מדקתני מי שבא בדרך], תימה דאה"נ מצינו בתלמוד שהולכים ביו"ט כדאי' בסוף תפלת השחר [ברכות ל' ע"א] השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע והיינו ביו"ט וי"ל דהתם מיירי להולך בתוך התחום למקום שבא חכם א"נ להוליך ע"י בורגנין חוץ לתחום נמי. ותבא מארה. למי שלא למד ואם למד תבא לו מארה שמבזה במצות לעשות שלוחין כאלה משום דלאו בני חיובא נינהו.
<h2>דף לח:</h2>
הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהילולא. במקומו של רבא כולם היו בקיאים בקריאת הלל והיו קוראים הלל עם ש"צ ועכ"ז מקרין הללויה בקול רם כדי ללמוד למי שאינו בקי לעשות כך. הוא אומר הללויה. הש"צ, והציבור עונין אחריו והוא שותק עד שיענו, והשתא (אינהו) [אין הוא מפרש] היאך מברכין שגם הצבור היו חייבין לברך קודם שיתחילו, ושמא כולם מברכין יחד. אמר רבא לא לימא אינש ברוך הבא והדר בשם. תימה דבסו"פ חליצה [יבמות ק"ו ע"ב] אמר אביי האי מאן דמקרי חליצה לא ליקרי לה [לא] לחודה (אלא) [אבא יבמי] לחודיה וכן לא לחודה וחפצתי לחודה פי' חפצתי לקחתה אלא יקרא הכל ביחד לקחתה יקרא במפיק ה', (וכן) אמר רבא אסוקי מילתא היא ואסוקי מילתא לית לן בה, וי"ל דלבתר דשמעה רבא מרב ספרא סברא.
<h2>דף לט.</h2>
עובר לעשייתן. מטעם זה צריך לברך קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה, ומ"מ לא (מיתסר) [מסתבר] כלל דיברך עליו ויהא מונח [בכלי] דהאמר בהקומץ [מנחות ל"ה ע"ב] מאימתי מברך עליהן בתפילין משעת קשירה ועד שעת הנחה, ושמא משיתחיל ליטלו קודם שיתחיל ליטול האתרוג מברך דהיינו עובר לעשייתן [שמעכבין] זה את זה הם, א"נ לאחר שנוטל שניהם [ו]הופך אחד מהם דאין אדם יוצא אלא דרך גדילתו מדכתיב עצי שטים עומדים [שמות כ"ו ט"ו], [א"נ] (וצריך ש)יתכוין [שלא לצאת] אעפ"י שאין מצות צריכות כוונה [מ"מ בע"כ לא יצא] ולכאורה הנענוע שחייב אינו אלא שיירי מצוה, ובירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] (מפרש ד)פליגי מצות מאימתו מברך עליהם ר' יהודה אומר עובר לעשייתן רב הונא אומר בשעת עשייתן.
הלוקח לולב מחבירו בשביעית. פ"ה מע"ה גרסי' דבעם הארץ מיירי כדמשמע (ביומא) [בגמ'] וע"ה לגבי חבר לא קרי חבירו, ובחנם דחק דאשכחן בכמה דוכתי טובא דקרי ליה חבירו כדתנן בפ' הניזקין [גיטין ס"א ע"א] משאלת אשה לחברתה. ונתיב ליה דמי אתרוג בהדיא. מ"ט אין רשאי ללוקחו דאי משום דאסור לעשות סחורה בפירות שביעית אין זה קרוי סחורה אלא כי ההיא דתנן פ"ז דשביעית [מ"ג] לא היה ע"ה לוקח ירקות שדה ומוכרם בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. שאין מוסרים דמים פירות שביעית לע"ה. פ"ה דהתורה אמרה לאכלה [ויקרא כ"ה ו'] ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבים לבער בשביעית הן ודמיהן, וקשה דא"כ [לישתרי] מכל אותן דתנן במס' שביעית פ"ז [מ"ה] שיש להם שביעית ואין להם ביעור, אלא היינו טעמא דאיכא איסורי טובא דאין הע"ה נזהר דאסור לקנות בהם בהמה טמאה ועבדים ושפחות וקרקעות וחלוק וטלית ומנעלים ולא לבלן ולא לספר שאין פירות שביעית ניתנין אלא לאכילה ולא לסחורה ואסור לפרוע בהן חובו.
<h2>דף מ.</h2>
ועצים להסקה ניתנו תנאי היא. פ"ה דטרח ליישב ולא יכול ובגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"א] פ"ה וז"ל תנאי היא איכא למ"ד דאפי' עצים דמשחן ואיכא מאן דלית ליה ואעצים דמשחן מיהא חיילא והיינו תנאי רבנן סברי סתם פירות לאכילה ניתנו וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרי' דכל דבר שהנאתן וביעורן שוה חיילא עלייהו הילכך אפי' לקטן למשרה ולכבוס לא מהניא מחשבה למהוי כעלי קנים שליקטן לעצים ומישתרו דהתם (כתיב טעמייהו) [סתמייהו להכי ולהכי] אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חיילא עלייהו ותו לא מהני מחשבה למפק פירות שביעית למשרה לכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה.
<h2>דף מ:</h2>
אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר. והא דאמר לעיל [ל"ט ע"א] אם מכר אומר הרי מעות הללו מחוללין על [פירות] שיש לי בתוך ביתי קנסא בעלמא הוא. אבקה של שביעית. עיקר איסור דעבירות שביעית בעבודת קרקע היינו כגון חרישה וזריעה וכל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא דלאוכלה ולא לסחורה, ועונש זה מפרש בפ"ק דקדושין [כ' ע"א] כי לבסוף מוכר מטלטליו ואת ביתו ואת עצמו בא לו מדה כנגד מדה.
<h2>דף מא.</h2>
ושיהא יום הנף כולו אסור. הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי והני תקן [ביחד ולהכי] (ו)תנא יום הנף אגב גררא.
<h2>דף מא:</h2>
אלא א"כ ניתנו לו במתנה. ובאתרוג דשותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשלהי יש נוחלין [ב"ב קל"ז ע"ב] גבי אחין שקנו בתפיסת הבית ולא חשיב (ליה) [שלו] כיון דאינו מיוחד לו אלא כשאול הוי ולא יוצאים בו אלא א"כ נותנים זה לזה, ומה שנהגו העולם לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותם שיתנו זה לזה חלקם ע"מ להחזיר. הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי מהני. ולא דמי לתנאי בד"א ומעשה בד"א דלא מהני דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא ע"מ שתחזירהו לי את הנייר פ' מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"א] וא"ת היאך מהני כיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי אין בידו להקדישו וכל מתנה שאין בידו להקדישו [אינה מתנה והכא] אם הקדישו אינה מקודשת כדמוכח פ' יש נוחלין [ב"ב קל"ז ע"ב] וי"ל דהכא נמי יש בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזירנו.
<h2>דף מב.</h2>
אמר אביי כשהופכן. מדקא משני ליה הכי ש"מ [דס"ל] דמצות א"צ כוונה דהא קאמר אדאגבהיה נפק ביה והתם אין מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דמיירי בהולך אצל בקי ללמוד.
<h2>דף מב:</h2>
והיודע לשחוט. פי' שיודע לאמן ידיו לשחוט אעפ"י שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד ע"ג וראה שלא דרס ושלא שהה כפ"ה משמע דאם אינו יודע לכוין ולאמן אעפ"י שראהו מתחלה ועד סוף שלא שהה ושלא דרס אסור לאכול משחיטתו.
טלטול בעלמא הוא. אע"ג דחזי למצוה שייך ביה משום איסור מוקצה לטלטול מאחר שאינו עשוי כעין [כלי] כדאשכחן [מנחות צ"ו ע"א] גבי קנים דלחם הפנים שאין (בירורן) [סדורן] ואין נטילתן דוחה שבת אלמא חשיב להו מוקצה אע"ג (דדמי) [דראוי] ללחם.
<h2>דף מג.</h2>
ויעבירנו ד' אמות בר"ה. פ"ה שתי לשונות ולשון שני לא יתכן דגבי העברה נמי אם מתחלה נטלו ע"מ שלא להעבירו ד' אמות אעפ"י שהעבירו אח"כ לא מחייב אם לא עמד [לפוש] בנתיים, א"נ מרה"י לר"ה אית ליה היכירא דמחיצות אבל בר"ה זמנין לאו אדעתיה ויעביר ד' אמות. לא ידעי' בקביעא דירחא. לאו משום דלא ידעי' דהא אמרי' בריש פ"ק דביצה [ד' ע"ב] דהאידנא ידעי' בקביעא דירחא אלא עבוד תקנתא כאלו לא ידעי' משום דזמנין דגזרו שמדא ואתו לקלקולי. אינהו דידעי לידחו. אה"נ מסקנא זו אינה קיימת כיון דלדידהו לא דחי לדידן נמי לא דחינן ובבריתא דקתני מוליכין לולביהן לבית הכנסת היינו בזמן שבית המקדש קיים, וא"ת ומ"ש משופר דתנן פ' בתרא של ר"ה [כ"ט ע"ב] יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, וי"ל שאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא וכיון דאישתרי במקדש לא החמירו במדינה, אבל תקיעת שופר חכמה הוא ואחמור טפי, ומיהו קשה דלאחר חורבן החמירו בלולב טפי משופר דתנן שם פ' בתרא דר"ה [שם] משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ולולב לא מישתרי כלל כדמסיק לקמן. וי"ל דשופר שהוא להעלות על זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצה לבטל לגמרי וכיון דהתקין בחד ב"ד תקין בכל מקום שיש שם ב"ד. הראשון מלמד שאינו דוחה אלא ביו"ט ראשון של חג. ומייתורא דהי' קדריש דמיעוטא הוא כלומר [בראשון] לחודיה הוא דביום ואפי' בשבת, וכן הירך [בראשית ל"ב ל"ב] בפ' גיד הנשה [חולין צ"א ע"א] המיומנת שבירך למעוטי שבשמאלית.
<h2>דף מג:</h2>
תשבו [ויקרא ח' ל"ה] תשבו [שם כ"ג מ"ב] לרבויי. לאו לגמרי יליף ממלואים דהתם (איפשר) [אי אפשר] לישן בעזרה דגמירי [סוטה מ"א ע"ב] דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואלו סוכה אסורה לישן חוץ לסוכה. לא איקלע. לפי שהיו מעברין אלול או אחד מן החדשים כשהיו רואים שיארע בשבת שביעי של ערבה, והכי אמרי' בירושלמי (כאן ה"א) ר' סימון מפקד למאן דעברין ומחשבין היכין דעתכון דלא תעבדון לא תקיעה בשבת ולא ערבה בשבת ואי דחקי' עבדי' תקיעתא [בשבת ולא] עבדי ערבה וגם עכשיו אנו מחשבי' שלא יארע שביעי של ערבה בשבת ואשופר ולולב לא (קשי') [חיישינן] אעפ"י שיום ראשון דאורייתא, ותימה דיום ערבה שאינו אלא לזכר למקדש בעלמא חיישינן ואהני דהוו מן התורה לא חיישינן, וי"ל דהני כתיבי מן התורה בהדיא ולא אתי לפקפוקי בשאר שני אבל שביעי של ערבה [דרבנן אתי לפקפוקי בה, א"נ שביעי של ערבה] דאי איפשר לעשות ב' ימים מספק שיום שמיני יו"ט אם היה בטל לגמרי היתה משתכחת תורת ערבה בשאר שני, אבל ב' ימים טובים של גליות או ראש השנה לא קפדי' אם יארע בשבת. והביאו מרביות של ערבה מערב שבת. כאן לא היו מתנים כל מי שיגיע ערבה שלו ליד חבירו הרי הוא לו במתנה כדתנן גבי לולב, לפי שכל אחד היה מביא לולב להר הבית והחזנים היו מקבלין מידם לפיכך היו צריכים להתנות אבל ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה ואין אחד מהם זוכה בה עד (לאחר שבת) [למחרת בשבת].
<h2>דף מד.</h2>
כהנים בעלי מומין. ה"ה דהמ"ל ופרועי ראש דתרווייהו אסירי אי לאו משום ערבה כדתנן פ"ק דכלים [מ"ט] בין האולם ולמזבח מקום מקודש ממנו שאין (בפרשת) [בעלי] מומין ופרועי ראש נכנסין לשם. והאמר ר' יוחנן דילכו' אמרי דלהון הוא. פי' הוא היה [אומר] לבני [ארץ] ישראל בתחלה הייתי אומר דכל התורה כולה שלכם הוא כי בני בבל שכחוה אבל אני רואה שפיר כי לא שכחוה ומשלכם היא (ואי אמרתם) [וא"א לתרץ] שכחוה כך מקש' הסוגיא, וקשה לר"ת דאטו מי לא אשכחן פ' הבונה [שבת ק"ד ע"א] ובמגילה [ג' ע"א] מנצפ"ך צופים אמרום אלא שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך התם כי הכא, ו(י"ל)לר"ת נראה דילכון אמרי דילהון פי' ר' יוחנן היה אומר לתלמידיו מבבל שהיו לפניו דאחד (משלהם) [משלכם] היה אומר שהוא רב כהנא שעלה מבבל דערבה דילהון היא משלהם היא שרגילים היו לדבר לתלמידים של בבל וכן תלמידי [חכמים שבבבל] לתלמידים של ארץ ישראל כדאשכחן לקמן [מ"ח ע"א] גבי (בני) ר' חייא [בר רב אשי] שהיה מבבל או פוחת בה וכו' ודכוותיה אשכחן [בירושלמי] פ' אין מעמידין דא"ל ר' יוחנן לר' חייא בר אבא הלא תלת מילין סלקן מן גביכון.
<h2>דף מד:</h2>
כאן במקדש כאן בגבולין. במקדש היה הלכה למשה מסיני, בגבולין פליגי ר' (יהודה) [יוחנן] אומר יסוד נביאים ור' יהושע [בן לוי] אומר מנהג נביאים, ופ"ה ונפקא מינה דאי מנהג הוא לא בעי ברכה ואי יסוד הוא בעי ברכה וכן אמרי' (בשמואל) [בסמוך] חביט חביט ולא בריך, ויש מביאים ראיה מהכא מתוך כך שאין מברכין אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדאמר פ' בתרא דתענית [כ"ח ע"ב] דאמר רבא הלל דר"ח לאו דאוריתא אלא מנהג אבותיהם בידיהם והם דאמר ר' יוחנן התם י"ח [ימים] גומרין את ההלל (במקדש) ובגולה כ"א יום לאו משום דלהוי תקנה אלא משום שבשאר ימים קורין אותו בדילוג ואומר ר"ת דיש להביא ראיה (מבהלל) [דבהלל] מברכין אע"פ שמנהג הוא דא"כ דלא מברכין משום דמנהג הוא א"כ בפ' בתרא דתענית [שם] דקאמר דרב איקלע לההיא אתרא חזא דקא מדלגי דלוגי (מ"מ) ש"מ [שמנהג] הוא (ואיבעי) [ומיבעי] ליה להכיר [מהא] שלא ברכו דמנהג הוא אם איתא (דמנהג הוא) [דאמנהג לא מברכין] אלא לאו ש"מ דמברכין, וכי תימא דרב לא היה שם כשהתחילו א"כ ה"ל למימר אתא רב לבי כנישתא ולא לימא דאיקלע [לבבל], והא דמשמע הכא בערבה דמנהג ולא מברכין לא דמי שהרי ערבה אינה אלא טלטול בעלמא, וכיון דתקנתא הוא לא מברכין אבל קריאת הלל לא גרע מקריאת תורה, ודכוותה אשכחן דמברכין בשני ימים טובים של גליות ואינן אלא מנהגא בעלמא כדאי' פ"ק דביצה [ד' ע"ב] הזהרו בהם מנהג אבותיהם בידיהם ואין זו ראיה נכונה שהרי בשני ימים טובים של גליות אין אומרי' וצונו, אלא אנו מזכירין יו"ט בקידוש ובברכת המזון, ואי משום דמברכין על תקיעת שופר ביו"ט שני של ר"ה, היינו תקנת נינהו וחמירי משני ימים טובים של גליות לענין ביצה דקדושה אחת הן, ומה שנהגו לברך אהלל לגמור כשגומרין אותו ולקרות כשמדלגין, לסימנא בעלמא הוא אבל בין זה ובין זה יכולין לברך לקרות, והא דנקט י"ח ימים שיחיד גומר ה"ה צבור והא דנקיט יחיד לרבותא נקטיה דאפי' יחיד גומרו בפני עצמו, ועי"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו כדאמרי' בפ' ערבי פסחים [קי"ז ע"א] נביאים תקנוהו לומר על כל צרה וצרה ועל כל פרק ופרק שתבא להם לישראל גאולה ולכך נקטו יחיד דכי ליכא כל ישראל יחיד קרי ליה.
<h2>דף מה.</h2>
וכי ליבשו הוא צריך. תימה שהרי אותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דה"ל למיתני על גב ותני על גג ובפ"ק דפסחים [י"ג ע"ב] דה"ל למיתני על גג ותנא לו על גב, וי"ל דאותו תנא היה שונה שניהם על גב או על גג וכשהגיה רב יהודה בראשון היה סבור שכך האחרת.
אני והוא הושיעא נא. בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושנים שמות הנקובים בג' מקראות ויס"ע ויב"א וי"ט ושלשתן בהם שבעים ושנים (שמות) [אותיות] ובהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון תחתונה של אמצע וראשונה של אחרון וכן בסדר הזה כולן כך פ"ה, ועדין צריכין טעם מה נשתנו ב' שמות דאמרי' להו טפי (מב') [מע'] שמות אחריני משום דאמ' באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל [א' א'] ואני בתוך הגולה וכו' וקרא דכתיב בירמיה [מ' א'] והוא בתוך הגולה אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושיעא נא שהישועה הוא לעצמו. מיד התינוקות שומטין לולביהן. והגדולים שומטים מידם האתרוגין ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזילה ולא משום דרכי שלום והכי אמרי' והלא יש בהם משום גזל ומשני משום שמחה, ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבין על סוסיהן ורוכבין וקורעין זה בגד זה או מקלקלים סוסים של חבריהם שפטורין הואיל וכבר נהגו משום שמחת חתן. עלה ג' וזהו מקום קרנות. ל"ג וכנס אמה לפי שהקרנות לא היו משוכין מלפנים הימנו כלום אלא מביאין מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונותנו לקרן ומילהו חלוקי אבנים וסיד וקוניא וזפת וכן לכל קרן כפ"ה, כן מוכח בזבחים פ' אי זהו מקומן [נ"ד ע"א] שהקרנות לא היו משוכין כלפי פנים, ומ"מ הוא מוחק גרסת הספרים בחנם שהרי בכל הספרים כתוב וכנס אמה ואיכא לפרושי דאותה כניסה מן הקרנות והשתא הוי ממש דומיא דאחרים.
<h2>דף מה:</h2>
סביב י"ח אלף. האי קרא בסוף יחזקאל כתיב גבי מדתה של ירושלים לעתיד דהוי הקיפה י"ח אלף קנים ונמצא מדת [ריבועה] ד' אלפים וה' מאות קנים רוחב [וכן האורך] ומדת הקנה שש (מאות) [אמות] וגרסינן תמני סרי אלפי הוו קמיה קב"ה ול"ג פרסי אע"ג דקרא גבי ירושלים כתיב דרשי' מיניה קמיה קב"ה משום דכתיב בסופיה דקרא ושם העיר מיום ה' שמה. אחת ללולב ואחת למזבח. לא יתכן כלל לומר דר' יוחנן בן ברוקה לא פליג אלא בשביעי אלא בכולהו פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל ז' ולא ערבה כאבא שאול דדריש ערבי אחת למקדש היינו כל ז'. אחד זה ואחד זה [שבעה]. ואין סוכה ולולב שוין לברכה דהא לולב לא מברכי אלא פעם אחת ביום ותו לא ובסוכה מברכין כל אימת שנכנס בה לאכול ולשתות ולישן אפי' י' פעמים ביום מידי דהוה אתפילין וציצית כל זמן שמניחן והיינו טעמא דאי מתרמי סעודה לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אעפ"י שכבר אכל בסוכה ביום וכן תפילין וציצית כל היום מצותן שיהו כל היום מונחים עליהן אבל לולב אין נטילתו אלא פעם אחת ביום כדאמרי' [לעיל מ"ב ע"א] כיון דאגבהיה נפק ביה שהרי לא כתיב כ"א ולקחתם לקיחא בעלמא.
<h2>דף מו.</h2>
העושה סוכה לעצמו. דוקא נקט לעצמו אבל לאחרים לא, [אבל] איכא תנאי בירושלמי פ' הרואה [ה"ג] עשאו לעצמו מברך לעשות סוכה [לאחר מברך לעשות סוכה לשמו] וליתן [טעם] דדוקא במזוזה מברכי' לעשות שהרי מיד ששמה בבית נעשית מצותה אבל בסוכה לא נעשית מצותיה מיד שנעשית וכן לכל מצוה הכי דינם. העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו. צריך לתת טעם מאי שנא שיש מצות שתיקנו שהחיינו ויש מצות שלא תיקנו שהחיינו כגון עשיית תפילין וציצית, וכן פדיון הבן ושופר ומקרא מגילה מברך שהחיינו, ונראה דאמצות שיש עמהן שמחה תקון כדאמר פ' הרואה [ברכות נ"ד ע"א] מי שיש לו כלים חדשים מברך שהחיינו ולהכי לא מברכין אמילה ואבדיקת חמץ, משום שהוא עצב על צער הבן, ועל לחמו שהוא שורף ואע"ג דמברכין אפדיון הבן שהוא צער משום ה' סלעים מ"מ איכא שמחה שהוא שמח על בנו שיצא מכלל נפל, אבל שהשמחה במעונו לא מברכין אפדיון הבן כדאיתא בירושלמי הבן שמת אחר ל' חייב לפדות והתם ליכא שמחה ולא סמכי' ההיא דהרואה [ברכות שם] דהא מסקי' פ' בכל מערבין [עירובין מ' ע"ב] דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן, [וקשה] שהרי מברכין שהחיינו אפדיון הבן, ואין מברכין ביום שני על לולב זמן שהרי אפי' ביום ראשון לא מברכי' אם ברכה במעשה הלולב וא"כ אם ברכה ביום ראשון למה לי ברכה ביום שני, ואסוכה דמברכין אותה אפי' ביום שני, היינו מפני החג שהרי עבור סוכה מיפטר משעת עשיית דברכה. כל אימת דממשמשי מברכין. ונראה דמברכי אקב"ו לשמור חוקיו כי אין לברך להניח כיון שהם מונחים ועומדים, אכן הלכתא דלא מברכי בשום פעם לשמור חוקיו, והכא מיירי בלהניח (וכיון) [וכגון] ששם אותם בראשו טרם שיאיר היום ואומר כשיאיר היום אז הוא זמן חיובייהו ממשמש ומברך, א"נ מיירי כגון שהעביר טוטפתא דרישא. הרואה נר חנוכה צריך לברך. ודוקא בנר חנוכה הצריכו לברך לרואה משום חביבות מצוה והנס, וגם יש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין להם לקיים המצוה, וטעם הראשון נראה דא"כ תיקשי לך מזוזה.
<h2>דף מו:</h2>
אתרוג בשביעי אסור. אפי' לאחר שיצא בו כמו שמפרש דלכולי יומא איתקצאי ואפי' לריש לקיש דאמר מותר היינו לאחר דנפק ביה, ותימה דר' חנינא בפ' לולב הגזול [לעיל ל"ו ע"ב] דמטבל ביה ונפיק ביה כמאן ס"ל, וי"ל דס"ל כיון שנשאר מן האתרוג כדי לצאת בו לא איכפת ליה אע"ג דחסר כל שהוא ביום ראשון פסול, ושמא הקצה (כולם) [כולה] ליום ראשון ומקצת ליום שני מידי דהוה אמפריש ז' אתרוגים לז' ימים, א"נ י"ל דה"ק מטבל ביה במאי דנפק ביה כבר, [ותימה] דתנאי [דמהני] באתרוג אמאי לא מהני נמי [כן] כמו בסוכה [אלא] באומר אינו בודל דמועיל, וי"ל משום דאתרוג כל יום מצוה בפני עצמו דמפסקי לילות מימים אבל סוכה לא מפסקי. אתרוג אפי' בשמיני אסור. דגזרי' אטו סוכה אבל תשיעי אטו שמיני לא גזרי' אטו סוכה אחרי שאין האיסור [אלא] מיום שעבר א"כ תרי יומי לא גזרי' אטו סוכה.
<h2>דף מז.</h2>
יתובי יתבי' אבל ברוכי לא מברכין. לפי שפעמים שערבה עליו סוכתו ואוכל אפי' ביום טוב, ושמא היינו טעמא דהנהו לא אכלו בליל שמיני עצרת בסוכה וחוזרים ביום ואוכלין בסוכה, [דביום ערבה] ובלילה אינן ערבה דצער הוא להם, אבל לא רצו לולב לטלטלו בלא ברכה כסוכה לפי שהוא מוקצה לטלטול ומינכר שהוא נוהג מנהג חול, ועוד דמדרבנן [כל ז']. בכולהו כתיב משפט והכא כתיב כמשפטם. אין זה כי ההיא דרב פפא בכולהו כתיב פרים וכאן כתיב פר דקאי אשמיני. שיר. פ"ה לא פי' לי שיר של שמיני ובמס' סופרים [פי"ט] משמע שהיו אומרים למנצח על השמינית [תהלים ו'] ושמא כמו כן היו אומרים הלויים בבית המקדש וכן משמע בירושלמי. לינה. תימה תיפוק לי דטעונים (תודה) [לינה] משום שלמי שמחה כדתנן [לעיל מ"ב ע"ב] ההלל והשמחה טעונים [שמונה ואפי'] בשאר ימות השנה אם אדם מביא קרבן טעונין לינה כדתנינן בספרי (פ' ראה) ופנית בבקר והלכת לאוהליך [דברים ט"ז ז'] מלמד שטעונים [לינה] אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות העופות והמנחות ולבונה ועצים ת"ל ופנית בבקר כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא מהבקר ואילך.
<h2>דף מח.</h2>
רגל בפני עצמו. שאין יושבים בו בסוכה, (ור"ת) [ור"ח] פי' לענין אבילות משום דתניא [מו"ק י"ט ע"א] הקובר מתו ז' ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת ל' וזמנין דליכא ז' ואפ"ה בטלה גזירת ל' משום שמיני עצרת. קרבן בפני עצמו. שאין בו סדר פרי החג דא"כ היה בו (ט"ו) [י'] פרים, ברכה בפני עצמו, את יום השמיני חג עצרת ובתוס' משמע שמברכין בו המלך בלבד לעצמו שנאמר [מ"א ח'] ביום השמיני שלח את העם ויברכו בו המלך והשתא לא הוי כי ההיא דתניא לעיל שמיני טעון שיר קרבן וברכה ולינה ה"ג לעיל מאי ברכה ברכת המזון ותפלה, ועל דא סמכינן (לעשות) [לקרות] אותם בתורה וכל אחד מן הקהל מברכו ולפי שהוא המלך מקובל על הקהל.
פוחת בה. ד' טפחים (ופסולה) [ופוסלה], תימה מה שיעור הוא זה דאמרי' [לעיל י"ז ע"א] והלא אויר פוסל בג' בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין באמצע בין מן הצד, וי"ל דלאו דוקא נקטינהו. שער המים. מן השערים דרומיים שבעזרה הוה כדתנן במס' מדות [פ"ב מ"ו] שערים דרומיים סמוכים למערב וקא חשיב שער המים, וא"ת למה שמו שער המים לפי ששם מכניסין צלוחיות של מים בניסוך המים בחג. שני ספ(ס)לים של כסף. צ"ל דקבועין היו במזבח דאם לא כן תיקשי דהיינו מורידין מקדושתן מצלוחית של זהב לשל כסף.
<h2>דף מח:</h2>
אחד מעובה ואחד דק. פ"ה אחד מן הנקבים מעובה (ורוצה) שיהו כלים בבת אחת המים והיין, [ו]לשון מעובה משמע שולי הספל היו עבין ומתוך כך אין המשקה ממהר לצאת. שהיין והמים [מגולין] פסולין לגבי מזבח. דשמא שתה מהם נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעור כפ"ה, ויתכן פי' זה למאי דקס"ד מעיקרא דפריך וליעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא הוי משום הקריבהו נא לפחתך. מה"מ. דתוקעין ומריעין בשאיבת מים, ויש עוד [לפרש] מה"מ דבעי' מי השילוח ומפרש משום דכתיב ממעיני הישועה שמאותו מקום ישועה צומחת לעד לישראל.
<h2>דף מט.</h2>
שכל מזבח שאין לו. וזה שקרנו נפגמה ה"ל קרן כמאן דליתא ולכך נפסל בעבודה דאין לו קרן דפגימה פוסלת באבני מזבח בכדי שתחגור הצפורן וא"ת ואבני מזבח ל"ל משום דנפגמה תיפוק לי משום דנחסרה האבן ואפי' חלקה לא קרינא שלמות [דברים כ"ז ו', זבחים נ"ד ע"א] וי"ל דהתם אי דגייז ליה אבנים שלמות, וא"ת ולעבדו בשמיר דבבית שני היה שמיר כדמוכח בסוטה פ' ע"ע [מ"ח ע"א] דקאמר משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו וכן דקאמר התם רשב"ג משחרב בית המקדש ניטל טעם (ביאה) [הפירות] ומסתמא היינו בית שני [דמצינו] בימי שמעון בן שטח שנעשו חטין ככליות של שור הגדול [תענית כ"ג ע"א], וי"ל לא היה עושה אותם אלא כדי שלא תחגור בהן הצפורן, וקשה דהאיך בנו מזבח דאי [א]פשר לתקן מבחוץ ולהכניס מבפנים, דאפי' כה"ג במזבח אסור, וכן יסד רבינו אליה הזקן באזהרות אבני מזבח תוך ובר וכן נגיזו ועבר, ויש לחלק שקודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין. אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. [האי תנא] ור' יוחנן סבר מששת ימי בראשית נבראו אבל אידך תנא (בכדי) [דדריש וגם] שמן יקב חצב [ישעיה ה' ב'] בו לית ליה דמההיא קרא מוכח מזבח ושיתין בידי אדם הוה, וקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דהכא אר"י שיתין נבראו מששת ימי בראשית דדריש מעשה אומן [שיר השירים ז' ב'] מעשה אומנות של הקב"ה ולקמן פ' החליל [נ"ג ע"א] אמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, וי"ל אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן.
<h2>דף נ.</h2>
אי מייתי לה במקודשת איפסלו בלינה. וא"ת ונעשה כמי שמילאו קוף כיון שנתמלאה שלא בזמנה דכלים אין מקדשין אלא בזמנו כדאי' פ' שתי הלחם [מנחות ק' ע"א] ופ' אמר להם הממונה [יומא כ"ט ע"ב] גבי לחם הפנים שסדרו אחר שבת שאפי' הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום ונעשה כמי שסידרו הקוף, וי"ל דלא דמי דשאני הכא דלא בעי כהן ובגדי כהונה במילוי המים, וא"ת והלא צלוחית של זהב המחזקת (ב') [ג'] לוגין מים מקודשת היתה וא"כ היאך ממלאין אותה ממימי השילוח והא מיפסלא ביוצא כיון דנתקדשו בכלי שרת כי היכי דמיפסלה בלינה וגם ר"ש פי' כן בזבחים פ"ב [כ' ע"ב] יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים כדרך שפוסלת בקדשים שקדשו בכלי שאם יצאו נפסלו ביוצא והשתא קשה ממי צלוחית דלא מיפסלי ביוצא, ומיהו מכאן אין ק' דאין כלי שרת מקדש כלום בחוץ עד שיכנס לפנים דאין כלי שרת מקדש אלא מתוכן ואין מקדש אלא בפנים, וא"ת וכיון דאין כלי שרת מקדש אלא מבפנים אכתי תיקשי לן וניתי במקודשת ולא יכניסנה בעזרה עד לאחר עמוד השחר כיון שלא יפסלו בלינה וי"ל א"כ מה יועיל מקודש ועוד דבר מכוער הוא להשהותם כל כך בכלי שרת בחוץ חזקיה אמר אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. תימה דבפ' התודה [מנחות ע"ח ע"ב] אמר חזקיה השוחט התודה על שמונים חלות קדשו מ' מתוך פ', וי"ל דשאני הכא דשלא בזמנן אע"ג דאיכא בסוף שתי הלחם [שם ק' ע"א] ובפ' אמר להם הממונה [יומא כ"ט ע"ב] דכלי שרת [מקדשין] שלא בזמנן ובזמנן [מ"מ גרע] לעניין שלא מדעת.
שאינו דוחה שבת ולא את יו"ט. אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום גזירה שמא יתקן כלי שיר כמו [לא] מספיקין ולא מטפחין דפ' משילין [ביצה ל"ו ע"ב] וקי"ל דאין שבות במקדש, בית השואבה שאני כדאמרי' בגמ' דאינה אלא שמחה יתירה.
<h2>דף נ:</h2>
חד תני שאובה. בירושלמי [ה"א] מפרש שמשם שואבין רוח הקדש ששכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן [מלכים ב', ג' ט"ו] ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי הגולה ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה. וחד תני חשובה. גבי עידיהן [ע"ז ב' ע"א] מפרש טעמא ובשמעתין לא דייק הכי וכן בכיצד מעברין [עירובין נ"ג ע"א] ובהגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] גבי מסיקין ומציקון. עיקר שירה בפה. תימה דבפ' המוצא תפילין [עירובין ק"ב ע"ב] תנו קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ועד כאן לא פליגי אלא בתיקון כלי אי דחי שבת ואי לא דחי מכשירי קרבן אבל שיר עצמו דכו"ע דחי וכן נמי אמרי' פ"ב דערכין [י' ע"ב] בי"ב פעמים בשנה [מכה] לפני מזבח וממנו ח' ימי החג אלמא דדחי שבת ויו"ט דאי אפשר לח' ימים דלא הוי שבת ביניהם, וצ"ל דמתני' דעירובין וערכין מוקמינן להו כר' יוסי ב"ר יהודה, ואע"ג דבכמה דוכתי משמע דאין שבות במקדש שמא הכא שאני שהיה רוב כלי שיר ולהכי גזור טפי.
<h2>דף נא.</h2>
מעלין מדוכן ליוחסין. ראוהו עומד על הדוכן עם הלויים אינו צריך לבדוק אחריו ולהשיאו מיוחסת ולא לתת לו מעשר ובהא קא מיפלגי. למחצצרים ולמשוררים. והכא לא כתיב (כלל) [כלים] וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו (שאין) [שהם] לתקיעות התמידין והמוספין כפ"ה, ותימה דבהאי קרא כתיב (ברכת) [כלי] שיר ובהלל וקרא כתיב הכי בדברי הימים [ב' ה'] גבי שלמה ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררין להשמיע קול אחד להלל לה' ולהרים קול בחצוצרות וכלי שיר ובהלל לה' כי טוב כל"ח, וי"ל דדייק מדחלקם לב' הלולות וה"פ מדגבי שיר דכלי כתיב ובהלל וגבי שיר בפה כתיב להלל ש"מ עיקר שירה בפה וכלים לבסומי קלא.
מבלאי (כה"ג) [מכנסי הכהנים] ומהמייניהם. תימה דלא חשבי' כתונת שגם היא היתה של שש. שעליהם עומדים הלויים בשיר. לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר (ה)[ד]קרבן אצל המזבח היה ותימה [ממידות] (מיומא) פ"ב [ומיומא] [ט"ז ע"א] מייתי לה דא"ר אליעזר בן יעקב מעלה היתה שם גבוה אמה ודוכן נתנו עליה ואותו מעלה היינו בין עזרת ישראל לעזרת כהנים.
<h2>דף נא:</h2>
קרא הגבר הריעו ותקעו. תימה דמשמע דמקריאת הגבר היו יכולין לשאוב המים וא"כ היו נפסלין בלינה דע"כ לא פליגי בפ"ב דזבחים [כ' ע"א] אלא לענין קידוש ידים ורגלים אי מקריאת הגבר ועד צפרא פסלה לינה או לא אבל מי כיור עצמו פסולין בעמוד השחר כדמוכח התם דאפי' סלקו מי כיור לאחר קריאת הגבר הדר משקע, וי"ל דשוהין היו הרבה בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב. והיו בה (ע"ב) [ע"א] קתדראות, כנגד (ע"ב) [ע"א] סנהדרין. תימה דהא תנן פ"ק דסנהדרין [ב' ע"א] דסנהדרי גדולה היתה של ע"א ר' יהודה אומר של ע' לכ"נ לפרש דאותה קתדרא היתה למופלא שב"ד ולא היה מן החשבון דא"כ קשיא דר' יהודה אדר' יהודה. כיון שהגיעו לענות אמן מניף בסודר וכל העם עונין אמן. כתיב בערוך (ערך אמן) קשה לר' נסים הא דאמרי' פ' ג' שאכלו [ברכות מ"ז ע"א] אין עונין לא אמן יתומים והכא הא דלא שמעו ברכה אלא ע"י הנפת סדרין ותניא כשהגיע עניית אמן, עונין אמן יתומה, ומפ' [בשם רבנן דבני] (ב)מערבא שעל מי שמחייב באותה ברכה קאמר ובענותו אמן יצא ידי חובתו צריך שישמע הברכה ואח"כ יענה אמן ולא יענה אמן אם לא ישמע דהוי האמן יתומה והכא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בברכה דלא מחייבו לשמוע כגון ברכה דספר תורה אבל לא ברכה שש"ץ מוציא אחרים ידי חובתן ובברכות בירושלמי (ס"פ אלו דברים) אי זו היא יתומה דין (דידע) [דחייב] למיברכה ולא ידע [מה] דעני, רב כהן צדק אומר צבור חייבין לשתוק ולשמוע על כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענה אמן (קודם) [לאחר] שתכלה מפי המברך.
<h2>דף נב:</h2>
אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע [ירמיה כ"ג כ"ט], תימה הא קרא קאמר שהפטיש שהוא עצמו מפוצץ הסלע וכמו כן בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"א] דאמרי' מה ברזל מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא יוצא לכמה טעמים וכן פ' ר' עקיבא [שבת פ"ח ע"ב] ובההיא דסנהדרין אמר רבינו שמואל מחלק [ולא] מתחלק, ולא יתכן לומר הכי דהל"ל מה סלע זה מתחלק ואית דגר' אם ברזל הוא מפעפע שנאמר הלא כה דברי כאש והאש מפעפע ואם סלע הוא מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע וניחא שפיר, ור"ת מקיים גרסת הספרים ומפרש וכפטיש יפוצץ סלע שהסלע מפוצץ הברזל כדאמרי' במדרש הגדה מעשה באחד שלקח הסנפירין לבדקו ונותנו על הסדן והכה בקורנס ונבקע הקורנס ונחלק הסדן והאסנפירין לא זז ממקומו הה"ד וכפטיש יפוצץ סלע וסנפירין הוא אבן ספיר. משביעו רעב. שמרבה בתשמיש ביום כמו בלילה והכי איתא בחלק [סנהדרין ק"ז ע"א] דמייתי ליה על דוד.
<h2>דף נג.</h2>
אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה. בירושלמי [ה"ג] פריך בוררת האיכא מעילה דשמן ופתילה היו של קדש ומשני דקול [ובמראה] ובריח אין בהם משום מעילה, וקשה דבפ' כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] קאמר עלה מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא, וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא היתה יכולה לברור מרוב אורה.
<h2>דף נג:</h2>
דר' יהודה סבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא. מכאן ראיה לפ"ה דפי' בפ' במה מדליקין [שבת ל"ה ע"ב] גבי ו' תקיעות תוקעין בע"ש שכולן סדר תקיעות ותרועה ותקיעה והא דתניא התם התחיל לתקוע תקיעה שנייה לאו דוקא דתרועה היא דתני מתני' ג' להבטיל העם.
<h2>דף נד.</h2>
[שייר ערב פסח] בערב הפסח. שיש בע' הפסח עשרים וז' תקיעות לפי שיש ג' כתות וכל כת קוראה הלל ג' פ[עמים] וג' תקיעות לכל קריאה הרי לך ג"פ ט' שהם כ"ז ואע"ג דתנן [פסחים ס"ד ע"א] לא שלשו מימיהם שלא גמרוהו מימיהם פעם שלישי מיהו מ"מ אין כת שלא גמרתו ב"פ והתחילתו פעם ג' וא"כ אינו חסרין מן התקיעות ולא כלום שהרי בתחילת קריאתן היו תוקעין ג' פעמ'. ואין הלשון משמע כן דתנן ואם שלשו משמע דאפי' כת ראשון לא התחילו פעם ג' וע"ק דמשמע דבראש הפרקים היו תוקעים כדאשכח גבי שיר של תמיד במס' תמיד [פ"ז מ"ג] עמדו הלוים בשיר הגיעו לפרק [תקיעה] והשתחויה, על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה וב' פרקים יש בהלל מדקאמר לא הגיע כת שלישית לומר אהבתי מכלל דאהבתי הוא תחלת הפרק וכן הודו הוא תחלת הפרק דאמר פ' לולב הגזול [ל"ח ע"ב] מכאן מצוה לענות בראשי פרקים וי"ל דמשמע בפרק תמיד נשחט [ס"ד ע"א] דהיו תוקעים בתחלת הלל ג' תקיעות דקתני נעלו דלתות [העזרה] תקעו והריעו ותקעו נמצא שיש להלל (אחר) [אחד] ט' תקיעות נמצא לג' כתות ג' הלילות ובהם ט' תקיעות שעולין כ"ז, ומה שפי' הקו' שהכת היתה קוראה אינו נר' שהרי לא היתה הכת קוראה אלא הלוים היו קוראים כדתנא בתוס' [פ"ד ה"ט] דפסחים הלוים היו עומדים על הדוכן ואומ' ההלל בשיר ואם גמרו שנו ואם שנו שלשו אעפ"י שלא (שני) [שלשו] לומר [וכו' אמר ר"י מימיהם של כת שלישית לא היגיעה] (מימיהם) [ל]אהבתי.
<h2>דף נד:</h2>
אי משום ע"פ לאו שיור הוא דהא מני ר' יהודה היא. ותימה וכי יעמידנה כר' יהודה כדי שתקשה לו ותהיה הא מני ר' יהודה היא קושיא, בכל מקום תירץ היא, וכה"ג איכא בנזרים [ל"ח ע"ב] [ובב"ק ט"ו ע"א] אי משום חצי כופר לאו שיור הוא, ויל"פ כמו דמתרץ התם.
<h2>דף נה.</h2>
אתקין אמימר דמדלגי דלוגי. יום ראשון של חולו של מועד אומר במוסף ביום השני וביום השלישי לפי שהוא ספק יום שני יום שלישי וכן בכל יום של חול המו' ספק הראוי לו, בפ"ה וכי היכי דעביד בתפלה עבדי בקריאת התורה והרביעי לעולם יקרא ספקו של יום ביום השני וביום השלישי ובהושענא רבא [אם יקראו שנים הראשונים שתי ספיקות יהיה השלישי זקוק לקרות ביום השמיני עצרת תהיה לכם [במדבר כ"ט ל"ה] ואין נכון לקרות בחג פרשה שאינה של חג] אלא חוזרין שהכהן והלוי קוראין ביום החמישי ושישי כדין שאר הימים (שביום הראשון) [ושלישי קורא ביום השביעי ורביעי חוזר על ספיקות היום דאל"כ יהיה שלישי] זקוק לקרות ביום השמיני עצרת. עד כאן נמצא כתוב.
